#דמו��

[infosisraelnews]

Le ministre de la Défense Gallant a visité la tombe du défunt soldat Yudkin après avoir ajouté l'inscription "השם יקום דמו"

Le ministre de la Défense Yoav Galant a visité aujourd’hui (vendredi) la tombe du regretté capitaine Israel Yudkin au cimetière militaire du mont Herzl à Jérusalem. La visite a eu lieu après que la commission des affaires étrangères et de la défense de la Knesset a approuvé hier de nouveaux règlements autorisant l’ajout de l’inscription « Hachem vengera son sang» : (en hebreu) “השם יקום דמו” …

[berl-balagula]

BuT the ZiOnIztz are Hwite COLONIZERS/s.

Baruch Dayan HaEmet

The IDF soldier who was shot earlier today in the terrorist attack near Jerusalem died of his injuries. 

He was 20 year old Corporal Avraham Patna and his brave actions prevented a much bigger attack in Jerusalem.

May his memory be for a blessing

[idkipromise]

אם יש משהו שמעציב אותי עד אין סוף זו הדה הומניזציה שגם אנחנו וגם הפלסטינים חווים בעוצמות קשות מאז תחילת המלחמה

אנחנו- מהשמאל העולמי

הם- מאיתנו

וכן, אין ספק שיש הקשרים ל7 באוקטובר למלחמה- אבל ��שאני רואה תמונות מעזה של ילדים ואמהות סוחבים את רכושם כדי לנסות להתקיים איפושהו ולשמוע אנשים- נורמטיביים לחלוטין!- אומרים "מגיע להם כי הם בחרו את חמאס" אני מתמלאת בחלחלה, חמאס נבחר ב2006, ילד בן 5, 8, 12 לא היה בתכנון של הקיום אז!! וגם חלק מהאמהות היו כנראה נערות, ואני בספק שהן יכולות לבחור בכלל אם יש להן זכות הצבעה

"אז מ�� עם השמחה שהייתה להם ב7 באוקטובר?" -בטח תשאלו, ואני אענה- נכון, זה מחליא וזה נורא ואני זועמת וכועסת והכאב שלי דורש נקמה ושהכל יישרף ושהחטופים יחזרו ושכל מת יקום דמו- אבל. אבל!!! אנחנו שנה כבר שם, וזה לא נראה שנעשה שינוי תודעתי שם, וזה לא נראה שיש קשר בין רצח והרג למלחמת חורמה.

ואין תוכנית ליום שאחרי. אין תוכנית לחנך ולהסביר ולנסות לתקן, השנאה מפה והשנאה משם בוערת, והכאב עצום והכאב נורא והדם הרושף דורש נקמה- אבל הם בני אדם, גם אנחנו בני אדם, אידיאולוגיות קמו ואידיאולוגיות נפלו ומלחמות הדת לנצח נשארות אבל מתי נפסיק? אם נאמר שמאוחר מדי זה באמת יהיה מאוחר ודי.

לא יודעת לאן אני מנסה להגיע מכאן, פשוט יש לי ייאוש גדול ומרגיש לי שאני מאבדת צלם אנוש כשאני שוכחת שיש אנשים בצד השני גם

[simplysiriuslyjoking]

I'm so sorry you had to lose your friend. I'm so sorry this war has taken so much from us all collectively, and from you individually. I know I'm just an internet stranger, but I hope knowing that you aren't alone helps <333

ה' יקום דמו, ואת דם כל שאר הנרצחים

Thank you for your words and message.

I haven't slept since yesterday.

[secular-jew]

These are 9 of the 10 children murdered in cold blood at Kibbutz Be'Eri (10-month old Mila Cohen is missing from the pics). Let's remember their names:

Alon Even

Yahel Sharabi

Yanai He Tzroni

Carmel Bachar

Lior Tarshansky

Liel Hetzroni

Noya Sharabi

Ido Even

Tahel Bira

השם יקום דמה Hashem yikkom dama

השם יקום דמו Hashem yikkom damo

עליו השלום alav ha-shalom

May Hashem avenge their blood. May their memory be a blessing. A"H. BDE.

[demibussie-too]

Nahel

השם יקום דמו

may the Saint, blessed be He, avenge your blood.

and the blood of all the Righteous.

[laineystein]

השם יקום דמו 💔

[news365timesindia]

[ad_1] In a rare and high-stakes visit to Gaza on Tuesday, Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu declared that Hamas would never rule the Palestinian enclave again after the ongoing war. Dressed in military gear, Netanyahu recorded a message at a coastal location in Gaza, addressing the nation and the world. “Hamas will not return,” he declared. החמאס לא ישלוט בעזה. מי שיעז לפגוע בחטופינו – דמו בראשו. אנחנו נרדוף אתכם, ואנחנו נשיג אתכם. pic.twitter.com/6Coj7l410O — Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו (@netanyahu) November 19, 2024 The prime minister also highlighted the ongoing efforts to rescue Israeli hostages held in Gaza. Offering a $5 million reward for information leading to the safe return of each captive, he issued a stark warning to their captors: “Anyone who dares to harm our hostages will have blood on their head. We will hunt you down and get you.” Netanyahu’s visit was aimed at gaining firsthand insight into Israel’s ground operations in Gaza. Accompanied by the Defense Minister and the Army Chief, he received detailed briefings from military commanders about ongoing offensives designed to neutralize Hamas’s strongholds. The visit comes as Israeli forces continue an intense military campaign against the group, which launched an unprecedented assault on Israel last year. Hamas’s 2023 offensive resulted in over 1,200 Israeli deaths and the abduction of more than 250 hostages. Israel’s retaliatory strikes have left Gaza in ruins. According to the Gaza Health Ministry, the conflict has claimed nearly 44,000 lives and injured over 103,000 people. Millions in the enclave now face severe shortages of food, water, and basic necessities, with humanitarian conditions worsening daily. Click here for Latest Fact Checked News On NewsMobile WhatsApp Channel For viral videos and Latest trends subscribe to NewsMobile YouTube Channel and Follow us on Instagram [ad_2] Source link

[news365times]

[ad_1] In a rare and high-stakes visit to Gaza on Tuesday, Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu declared that Hamas would never rule the Palestinian enclave again after the ongoing war. Dressed in military gear, Netanyahu recorded a message at a coastal location in Gaza, addressing the nation and the world. “Hamas will not return,” he declared. החמאס לא ישלוט בעזה. מי שיעז לפגוע בחטופינו – דמו בראשו. אנחנו נרדוף אתכם, ואנחנו נשיג אתכם. pic.twitter.com/6Coj7l410O — Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו (@netanyahu) November 19, 2024 The prime minister also highlighted the ongoing efforts to rescue Israeli hostages held in Gaza. Offering a $5 million reward for information leading to the safe return of each captive, he issued a stark warning to their captors: “Anyone who dares to harm our hostages will have blood on their head. We will hunt you down and get you.” Netanyahu’s visit was aimed at gaining firsthand insight into Israel’s ground operations in Gaza. Accompanied by the Defense Minister and the Army Chief, he received detailed briefings from military commanders about ongoing offensives designed to neutralize Hamas’s strongholds. The visit comes as Israeli forces continue an intense military campaign against the group, which launched an unprecedented assault on Israel last year. Hamas’s 2023 offensive resulted in over 1,200 Israeli deaths and the abduction of more than 250 hostages. Israel’s retaliatory strikes have left Gaza in ruins. According to the Gaza Health Ministry, the conflict has claimed nearly 44,000 lives and injured over 103,000 people. Millions in the enclave now face severe shortages of food, water, and basic necessities, with humanitarian conditions worsening daily. Click here for Latest Fact Checked News On NewsMobile WhatsApp Channel For viral videos and Latest trends subscribe to NewsMobile YouTube Channel and Follow us on Instagram [ad_2] Source link

[vermiciousyidreborn]

I know we traditionally only use this one for Jews, particularly Jews killed by antisemites, but they were killed by antisemites in part for being associated with Jews, so, I'm willing to bend tradition a bit and say (though my Hebrew isn't good enough to pluralize it confidently)

השם יקום דמו

Hilarious how the ONLY ones I'm seeing talking about the Hezbollah rockets killing 12 Druze children are Jews here on Tumblr. And by hilarious, I mean utterly and completely predictable. Where's the outrage?! These children were victims of war crimes, surely Twitter and Instagram and Tumblr must be ablaze with condemnation of Hezbollah, right? Right? No? Not even a Tweet from Kamala Harris or Joe Biden? Weird. I wonder why. (heavy sarcasm here)

The memory of these 12 children be for a blessing. You all deserved so much better than all of this.

Alma Ayman Fakher Eldin, 11

Milad Muadad Alsha’ar, 10

Vinees Adham Alsafadi, 11

Iseel Nasha’at Ayoub, 12

Yazan Nayeif Abu Saleh, 12

Johnny Wadeea Ibrahim, 13

Ameer Rabeea Abu Saleh, 16

Naji Taher Alhalabi, 11

Fajer Laith Abu Saleh, 16

Hazem Akram Abu Saleh, 15

Nathem Fakher Saeb, 16

These are only 11 of the 12 children. if anyone knows who the 12th child was, please let me know and I will add them to the post.

[girlactionfigure]

💔 HEARTBREAKING: The IDF says another young soldier has been killed while clashing with Hamas terrorists in northern Gaza today.

20-year-old Staff Sgt. Sahar Sudaei of the Givati Brigade's Rotem Battalion, from Tel Aviv.

Sudaei‘s death brings the total death toll in the Israeli ground war against Hamas to 288. 

May his memory be a blessing.

השם יקום דמו

[mariacallous]

Boris Romanchenko was born on January 20, 1926, in Bondary, a village near Sumy. He lived there with his parents and two sisters, according to a 2012 article about him in German newspaper Thüringische Landeszeitung (TLZ). During the Second World War, the village was occupied by the Germans, and in 1942, 16-year-old Romanchenko was deported to Germany to join the labor force.

“They made lists of all of the men ages 16 to 60 and gradually transported them to Germany — just to prevent an influx into the guerilla detachments [in Ukraine],” he told the Kharkiv TV station Objective in 2014.

Romanchenko was brought to Dortmund and sent to work in a mine. Several days after he arrived, there was an explosion, and one person died; Romanchenko and several other prisoners tried to escape but were unsuccessful. In January 1943, he was sent to the Buchenwald concentration camp. “Buchenwald is on a mountain, it gets terrible snowstorms; it’s very cold and damp in the winter. And what clothes did we have?” he said in another interview.

He initially worked in a quarry there, but was soon able to pose as a 22-year-old and be transferred to Peenemünde, where the V-2 ballistic missile was being developed. Romanchenko worked there for several months as a mechanic. After that, his team was sent to the Mittelbau-Dora concentration camp, where he lived and worked in underground tunnels for several months. In March 1945, he was sent to the Bergen-Belsen concentration camp. He later recalled the trip (from a video produced by the Babi Yar Holocaust Memorial Center):

“We had big, four-axle freight wagons, but they [the Germans] didn’t have them that big, they had two-axle ones. A hundred people stood, pressed up against each other, and they started to transport us. They did give us each something like a can of food and half a piece of bread. But we ate it all immediately. They drove us and drove us. And that was it — it was already 1945, and Germany was almost completely broken. [...] If someone died, the space wasn’t theirs any more, and we would just sit on [them]. And we traveled like that for seven days. I don’t remember if they gave us water or not, but there was nothing to eat, and we were traveling for seven days. Then we got to Bergen-Belsen. The camp itself, Bergen-Belsen, was already packed full. [...] They’d brought people there from all over Germany. [...] After seven days of hunger, [...] I didn’t have any energy left. I just had the strength to climb onto the second level of the bed, where I thought, ‘That’s it, you’re not getting out of here.’ Because they brought us there specifically to destroy us. I’m lying there, lying there, and then a guy from below climbs in and brings two rutabegas.”

When they arrived at Bergen-Belsen, Romanchenko weighed 39 kilograms (about 86 pounds). That April, the camp was liberated. According to an article from TLZ, he worked for three months in the Soviet military administration, then joined the Soviet army and stayed in East Germany until 1950. In an interview for the article, Romanchenko recalled seeing a man who had been the foreman in the tunnels at the Mittelbau-Dora camp. When Romanchenko asked him whether he had worked there, the man went pale, but he admitted it. Romanchenko then thanked him; he remembered the man secretly slipping bread and cigarettes to the prisoners.

When Romanchenko was 24 years old, he returned to the Ukrainian SSR and studied to become a mining engineer. He later said that he had really wanted to become a doctor, but he thought he was too old. According to TLZ, he later worked in agricultural machinery production. He retired in 1997, at the age of 71. Multiple articles confirm that he was a widower by that time, but he had a son and a granddaughter. Yulia, Romanchenko’s granddaughter, told journalists after his death that he had “always supported her” and that he taught her how to read and write.

According to the Buchenwald and Mittelbau-Dora Memorials Foundation, Boris Romanchenko was the vice president of the Ukrainian chapter of the International Committee for Former Buchenwald-Dora Prisoners. He traveled to Buchenwald many times; according to a 2010 story dedicated to one of his trips, “Boris Timofeyevich explained that it’s difficult to be there, but it’s practically the only opportunity to meet with other people who survived the same terrible thing he did, and these people become fewer and fewer every year.”

During a trip there in 2015, according to an obituary on the Memorials Foundation’s website, Romanchenko read the Oath of Buchenwald, which includes the words “The destruction of Nazism, down to its roots, is our motto. To build a new world of peace and freedom is our ideal.” In 2018, the Kharkiv city administration reported that Romanchenko was taking another trip to the site, along with two other former prisoners.

“[My grandfather] told me a lot, he had a lot of stories. He had a manuscript, but I don’t know if my dad saved it or not. Grandpa wasn’t planning on publishing the book, he just wanted there to be something to remember him by after he was gone,” Yulia Romanchenko told Suspilne.

The website of the Maximilian Kolbe Foundation, which supports concentration camp survivors, contains recent updates about Boris Romanchenko. According to the site, Romanchenko lived alone in a one-room apartment on the eighth floor, suffered from leg pain, and needed help paying for medicine and a nurse.

According to Yulia, Romanchenko lived in his apartment in North Saltovka for over 30 years. “I suggested that he move, but he refused. He can’t walk well, can’t hear well, but wouldn’t leave,” she said. After the shell hit his apartment, “everything burned down completely,” said Yulia. “The only thing left were bones on the bed frame, just as he’d been lying.”

The Kharkiv authorities have vowed to help Romanchenko’s family retrieve his remains from the apartment and to help with his funeral.

[theresonlysofarnewmoneygoes]

okay so an elderly Jewish man was found beaten to death in kfar kasem and word has just reached my community that it was one of ours, and i've just learned it was my good friend's grandfather. zivi and her five siblings, and her dozens of cousins did not deserve to lose their grandfather just hours before sukkot, the holiday we are specifically commanded to be happy in. please take a moment to pray for his soul and for the well-being of his wife (a very kind woman, who was extremely kind to my family when we needed it most), his children, and his grnadchildren, who will never be able to fully rejoice during this holiday again.

[icantbealive]

Anarchists are wasted potential and tankies are fascist children high on their parents fumes. If you crave more look to the streets and the slums and the ghettos and the shanties and the shelters and the places none of you freaks will look without turning up your noses at the people who live there.

There's no life in you now! You must change that to see yourself change. And you must transform yourself to see the world repair. Tikkun Olam through blood and knowledge, knowing what can and can't be taken and what can and can't be shed.

מי ייתן והוקרבו את דמו של החזיר ובבוקר יתייבש אור.

[miraculousladybugisrael]

הקו הפתוח - חלק 21: סיכון

חותכים את האוויר, החתול השחור והחיפושית התחרו לכיוון בית הספר. היה לו חשד רציני שהיא משקרת לו לגבי משהו. היא טענה שהיא צריכה זמן בשקט בשביל "לחשוב על תוכנית מדהימה". באמת, הוא חשב, היא רק רצתה שהוא יסתום את הפה לכמה דקות.

הפרצוף שהיא עשתה ברגע שהם קפצו מגג אל גג לא היה פרצוף של "השומרת של פריז תמיד מצילה את היום". הסנטר שלה בלט כשהיא עשתה את הפרצוף הזה. וזה גם לא היה פרצוף של "חושבת על תוכנית מושלמת". משהו היה שונה.

במקום זאת, רגשות כמו תמיהה, אושר וספק הבזיקו על פניה, רק בשביל להיעלם שוב ברגע שהיא ניסתה להתרכז בחשיבה על תוכנית. טוב, אם זה היה שקט שהחיפושית רצתה, זה מה שהוא ייתן לה.

לבינתיים.

"אני אחכה כמה שאוכל לפני שאתקשר אליך," החיפושית אמרה כמה דקות לאחר מכן.

להתקשר אליו? על מה היא מדברת? בית הספר נראה באופק והם היו קרובים כל כך בכדי לנחות על הגג שלו. "יש לי הרגשה שייקח לנו זמן לתפוס אותו. תוכל להרוויח לי קצת זמן?"

כמה עשרות אזרחים הסתובבו סביב סרט המשטרה האדום-לבן והמכתשים הגדולים שהיו בבניין. חלקם ניסו לנקות את ההריסות, בעוד שאחרים נראו כמו תלמידים שהורדו ליד בית הספר כשההתקפה החלה ולא היה להם לאן ללכת. העבודה של ההורים לא בוטלה בגלל משהו נורמלי כמו התקפת אקומה.

"אז אנחנו בטוח לא הולכים על הסחת דעת?" החתול השחור שאל. "הוא לא פשוט יפוצץ את מה שאת-"

"לא, זה הקטע ברעיון," היא אמרה, עיניה נוצצות. "אנחנו צריכים להיכנס פנימה ולפנות את האנשים מכאן. אני צריכה שתיתן לי כמה דקות, ואז נכוון את דודג'בוי לחדר האומנות."

"את רוצה שנתפצל?" הוא שאל בזמן שהצלצול בבית הספר נשמע. היא לא רצתה להישאר ביחד? היא לא רצתה אותו סביבה יותר? "מה אם תצטרכי גיבוי ואני לא אהיה שם?"

"אם הוא יבוא מוקדם מדי, אני לא אספיק להכין את המלכודת." היא נופפה לכיוון רחוב מלא בתלמידים. "והילדים האלה צריכים להישאר מחוץ לסכנה."

"אבל-"

"אין לנו זמן לדבר על זה. אני צריכה שתיתן לי זמן. אין דרך אחרת."

"בסדר. בסדר." הוא הרים את ידיו בשביל להראות כניעה שהוא לא הרגיש. "אבל אני רוצה להגיד שלפרוטוקול אני שונא את הרעיון הזה."

"ציינתי בפניי." היא צלצלה בפעמון שלו. "אני רוצה שכל מי שנמצא כאן יפונה, ליתר ביטחון. תישאר מחוץ לטווח הראייה שלו עד שאתן לך סימן שאני מוכנה. יש פחות סיכויים שהוא יתקוף חפים מפשע אם הוא לא יכול לראות אותך." היא הסתובבה בכדי להצביע על הצד המזרחי של הבניין. "חדר האומנות נמצא בקומה השנייה-"

"דלת מעץ, חלון כחול. אני יודע."

הם בהו אחד בשנייה לפחות משנייה לפני שהחיפושית שאלה, "איך-"

"זה לא חשוב," הוא אמר, דוחק את אותה השאלה. איך היא ידעה? "בואי נזוז."

החיפושית החליקה דרך חלון בקומה השלישית, שהיה בדיוק מעל ��דר האומנות. איך היא ידעה שהחלון הזה כמעט תמיד לא היה נעול? היא לא רצתה שהוא יידע דברים אישיים לגבי החיים שלה, אז הוא הסתובב והעמיד פנים כאילו זה לא היה רמז עצום.

החתול השחור התכופף בקצה של הבניין, החליק מטה על הקיר (כמו נינג'ה) והתחיל לפנות את התלמידים מהרחוב, תמיד מחכה שנבל-העל יתרחק קצת.

הוא לא היה צריך לחכות הרבה זמן. השאגות הפכו ליללות מיואשות. והחתול השחור לקח את זה בתור סימן להעיף משם את האנשים.

הצללים והסמטאות הסתירו אותו בזמן שהצעדים התחזקו יותר ויותר. הוא הלך למקום מסתור בפינה מוצללת איפה שהוא חשב שיוכל לראות את דודג'בוי מתקרב. אבל משהו היה לא בסדר. הצעדים לא היו שווים, פעם נשמעו קרובים ופעם רחוקים. הם שינו מיקום במהירות, כאילו דודג'בוי קפץ מגג אל גג במקום לרוץ כמו שהוא עשה במשך כל הקרב. הוא לא יכול היה לקפוץ ככה, נכון? ולמה הצעדים נשמעו כל כך רחוקים אחד מהשני? זה נשמע כאילו הוא היה בכמה מקומות בו זמנית. דמו של החתול השחור קפא בעורקיו. או שכאילו דודג'בוי ייצר שיבוטים של עצמו.

החיפושית אמרה לו להישאר מחוץ לטווח הראייה שלו, אבל אם הם יצטרכו לעמוד בפני כוח חדש, הוא צריך לדעת על כך. מסתכל לשני הצדדים בשביל לוודא שהוא בטוח, החתול השחור החליק מתוך מקום המבטחים בצללים אל הרחוב, אל אור השמש.

היה קשה לזהות את הרעשים, מה שגרם לו לא להבין לאן צריך היה ללכת. קולות של חבטות הדהדו דרך הרחובות והתמזגו לרעשי העיר, ובלבלו את שמיעתו המחודדת, עד שנאלץ לעצור על גג בניין רב קומות בכדי לראות טוב יותר. עדיין שום דבר. הוא המשיך הלאה, מתרחק יותר ויותר מבית הספר בזמן שעקב אחר הרעשים. האזהרות בראשו התחילו להתחזק, אבל הוא אמר להם שהוא חייב לעשות את זה. החיפושית הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה, הוא שכנע את עצמו. הוא צריך לבדוק את נבל-העל עכשיו.

אבל שתי דקות ועשרות רחובות לאחר מכן, החתול השחור עדיין לא ראה שום דבר והוא התחיל לדאוג. תמונות של כפילים קטנים של דודג'בוי הפכו לתמונות של כפילים יותר קטנים ובלתי נראים של דודג'בוי, והחתול השחור תהה אם הוא צריך לעזוב את המרדף אחריו ולרוץ בחזרה להזהיר את החיפושית, למרות שהיא עדיין לא התקשרה אליו. מה אם הכפילים הבלתי נראים יעקבו אחריו? הוא לא יוכל לדעת. הם יהרסו את המלכודת של החיפושית אם הוא יחזור עכשיו ושניהם יצטרכו להטעין את הכוחות שלהם ולחזור לקרב.

תנועה מטושטשת בקצה עינו גרמה לחתול השחור להסתובב בדיוק בזמן בכדי לראות קשת של כדורי-גומי סגולים עפים באוויר ונעלמים מאחורי בניין לימינו. הכדור התרסק וקולות של ברקסים נשמעו בכוונה להימנע מפגיעה מהכדור. כדור נוסף עשה את דרכו לשמאלו, ונחת ברחוב סמוך. אין הרבה כפילים קטנים שלו. זאת הסחה. הוא עבד עליו.

"הם הגיעו מ..."

מבית הספר. דודג'בוי היה בדרכו לבית הספר, היה בין החתול השחור לחיפושית, והוא היה די רחוק מהחתול השחור. היא הייתה צריכה אותו, והוא לא היה שם. הוא לא היה שם!

החתול השחור זרק את עצמו אל האוויר, יודע כמה מסוכן זה היה להיראות מולו ולא להימנע מטווח הראייה שלו. הוא היה חייב להציל את החיפושית.

חיפושית. חיפושית.

השם שלה חזר על עצמו במוחו עם כל קפיצה ונדנוד אל עבר בית הספר. הוא היה חייב לתקן את הטעות שלו. החיפושית שלו הייתה צריכה אותו.

הוא הניח לעצמו להיות פגיע, התקדם לשם חשוף כל כך. אם הוא ישיג את דודג'בוי, הוא יילחם במפלצת שיכולה להתמקד בו ולא יהיה לו גיבוי. הוא עשה מעשה מסוכן.

אבל הוא היה מוכן לסכן את עצמו אם זה אומר שהחיפושית תהיה בסדר. היא הייתה החשובה ביותר. הוא היה חשוב פחות.

כשדודג'בוי הפסיק לירות כדורים, פעימות הלב של החתול השחור, החלו להתגבר כבר מהרגע שהתחרו לכיוון בית הספר. בלי עוד כדורים שנזרקים לכל עבר, זה אומר שנבל-העל לא היה צריך יותר הסחה. רק עוד כמה שניות והחתול השחור יהיה שם, אבל האם הוא בכלל ישיג אותו?

גג בית הספר הופיע בין רווח של שני בניינים ואז גב של אדם סגול ענקי הופיע על גג אחד לפניו, מכוון את האקדחים שלו ישירות לחלון חדר האומנות. דמות אדומה זזה בתוך החדר. דמות אדומה עם נקודות שחורות. דודג'בוי הרים את שתי ידיו בכדי לכוון אותן.

"היי!" החתול השחור צעק, נואש למשוך את תשומת ליבו של הנבל. הוא זינק והגיע לשם. האקדחים של דודג'בוי הורדו ממסלולם כשהמקל התנגש בראשו ונבל-העל נפל כשהחתול השחור בעט בו מאחור. הוא התנגש בצד בניין, הוציא גוש מהקיר, אבל החמיץ את חדר האומנות ונחת בתוך ערימת הריסות על הקרקע.

לפני שאחד מהם הספיק להתאושש לחלוטין, החתול השחור התנדנד שוב וגרם לנבל-העל למעוד וליפול. החיפושית עדיין הייתה צריכה זמן. ואז שוב, הוא הכריח אותו לעקוב אחריו לקצה השני של הרחוב. המצב עדיין יכול היה להינצל. שוב, הוא הפיל אותו בזמן שברח.

כשדודג'בוי כיוון את ידיי-האקדחים שלו אליו, החתול השחור התנדנד שוב, אבל הנבל היה מוכן לזה הפעם. היריות פספסו את המטרה שלהן רק בכמה אינצ'ים. שריקה חלפה ליד אוזנו.

החתול השחור שיחק משחק קשה מאוד כשהוא ניסה להשאיר את נבל-העל במקום. החיפושית לא התקשרה אליו, אז הם הסתובבו סביב בית הספר, שניהם מנסים לשמור על השני במקום בו הם רוצים.

מה לעזאזל היא עשתה? בטח משהו מדהים. אבל היא תמיד הייתה מדהימה. אקסטרה מדהימה? זה נשמע כמו מחמאה דביקה.

הוא ניסה להישאר מרוכז בקרב, להעסיק את דודג'בוי, אבל המחשבות המלחיצות שלו גרמו לו לתהות מה לוקח לה כל כך הרבה זמן. לא משנה מה היא הכינה, זה בטוח יעבוד. זה תמיד עבד. והיא ניסתה להכין מלכודת בלי קמע-המזל שלה, וזה היה נועז ומרשים. אולי הוא צריך להגיד לה את זה כש-

זה קרה בשנייה. ברגע אחד הוא יצא מכל סכנה, מיד לאחר מכן, הוא בהה בקנה התותח, יודע שהוא לא יוכל לעוף משם מהר מספיק. עשן ברח ממרפקו של דודג'בוי, הוא דחף את כתפו לאחור. בתזוזה איטית, כדור הופיע בתוך התותח, והוא הסתובב לעברו.

הוא ניסה לזוז, ניסה לזוז מהמסלול, אבל הכדור פגע בחזהו, דוחף אותו אחורה, אל תוך קיר של בית הספר.

בהתחלה זה לא כאב, רק הוציא את כל האוויר מריאותיו, ולרגע קצר הוא חשב שהתלבושת הצילה אותו.

הכוח של הירייה שמר עליו ��מקומו, דבוק לקיר של בניין למשך שנייה. לאחר מכן כוח המשיכה התחיל למשוך אותו למטה, גורר אותו לצד קיר הלבנים והוא הרגיש את זה. העור שלו, הריאות שלו, לא, העצמות שלו כאבו. הוא כבר לא הרגיש את גופו ברגע שנפל, ברגע שהתרסק על הקרקע, רק החזה שלו שבער מכאב. הוא נחת על צידו, מתנשף, כשכל נשימה הרגישה כמו סכין שחותכת אותו.

ראשו היה מרוכז בניסיון להפריד בינו לבין הכאב. מרחוק, הוא הבין שהוא לא יכול לראות את נבל-העל יותר וזה חייב להיות רע.

החיפושית. הוא יכול ללכת לחיפושית. מחשבות עליה ניקו את מוחו. הוא היה חייב לעזור לחיפושית שלו וככה הוא הכריח את עצמו לחשוב. לנשום.

זה יכול היה להיות נורא יותר, הוא ידע. גופו לא חורר. הוא עדיין נושם. הריאות שלו עדיין עבדו. הכאב כבר הופחת. יכול להיות שהוא אפילו יכול לזוז.

בסופו של דבר.

המקל שלו צלצל לצד רגלו. הוא אפילו לא הבין שהוא נפל לידו.

נאנח בכאב, הוא בעט בו עד שהוא התגלגל קרוב יותר. המצלמה הייתה מופנית לשמיים, ורחוק ממנו.

"היי," הוא אמר, מנסה להסתיר את הכאב. קולו כבר נשמע יותר מדי צרוד והוא אמר רק מילה אחת.

"אני מוכנ- אתה בסדר?"

"הו, אני-" הוא השתעל ואז חיכך את ידו בעיניו בכדי לנסות לנקות את ראשו מכאב. "אני בסדר. נח בינתיים." הוא היה צריך הפסקה. הוא היה צריך לקום. הם היו צריכים לחזור מאוחר יותר. אבל היא סמכה עליו. היא צריכה אותו. "נבל-העל נמצא בדיוק במקום שרציתי שהוא יהיה," הוא אמר באיטיות. הוא היה צריך לוודא שהיא יודעת שהיא יכולה לסמוך עליו או שהיא לא תסמוך עליו שיעשה את העבודה שלו. היא לא תסמוך עליו יותר. "נכון שאני השותף הכי טוב בעולם?"

"נפגעת?!"

הוא לא יטריד אותה בבעיה שלו עכשיו. הוא לא יאכזב אותה עכשיו. הוא יילחם בכל דבר בשבילה. הוא יכול להילחם בזה. רק עוד סיכון שהוא היה מוכן לקחת בשביל שהיא תמשיך לאהוב אותו.

"אני בסדר! באמת, פשוט נפלתי." הוא נלחם בגל כאב, כאב חד שבער בחזהו, אבל חלש יותר מהכאב שחש עד אז. סימן טוב. "אביא אותו אלייך."

"אבל-"

הוא סיים את השיחה בבעיטה במקל. הוא התגלגל עד שנתקע בקיר. החתול השחור ספר באיטיות, הניח לעצמו להיכנע לכאבים הצורבים בחזהו. כשהגיע לעשר, הוא הניח יד רועדת על המדרכה ולאחר מכן את השנייה, והרים את עצמו בזהירות. אם הוא ישמור על גבו ישר, הכאב לא יהיה יותר מדי בלתי נסבל. הכוח והסיבולת שהתלבושת נתנה לו יצטרכו להספיק בכדי לסיים את העבודה שלו. הוא יכול היה להחזיק מעמד עד שהחיפושית תשתמש בחיפושיות הקסומות שלה.

הוא יכול היה להמשיך.

בשבילה.

קרדיט ל sariahsue ב ArchiveOfOurOwn The Open Line - Chapter 1 - sariahsue - Miraculous Ladybug [Archive of Our Own]

[tzipor-ktana]

תודה ששאלתם! זו אכן שאלה קצת אישית, אבל אני בעצמי שאלתי אותה פעמים רבות בניסיון להבין כיצד אנשים מצליחים ללכוד משהו חמקמק כמו נטייה מינית (או רומנטית) בפינה ולהגדיר את עצמם. וכמו שהתשובות של אנשים אחרים עזרו לי, אני מקווה ששלי תעזור לכם. אף פעם אי אפשר להיות באמת בטוח, ואחד הדברים היחידים שניתן לומר באופן ודאי על מיניות הוא שהיא מאוד נוזלית ומשתנה, וקשה מאוד לשים אותה בקופסאות. כולם מבולבלים לפעמים, גם אלה שנראה לכם שלא. זה בסדר. גם אני מבולבלת, ואני לא בטוחה לפעמים, והכול נראה כמו בלאגן אחד גדול. ברשותכם, אתייחס רק לנטייה מינית בפוסט הזה, כדי לשמור על סדר. לגבי נטיות רומנטיות - מוזמנים לשאול ואולי אקדיש לכך פוסט נפרד, אותו דבר לגבי מגדר. באיזשהו מובן, אני מניחה שידעתי תמיד, פשוט לא היו בפי המילים והמונחים לתת לזה שם. בשלב מוקדם מאוד, כשכולם (בעיקר בנות) התחילו לגלות עניין בבני המין השני - אני מצאתי את עצמי אדישה משהו, כמו גם מבולבלת. הייתי בטוחה שהם מעמידים פנים, שהם מנסים לענות על איזשהי מוסכמה חברתית - משיכה מינית הייתה משהו שראו בסרטים או בטלוויזיה, בספרות - מין ביטוי תיאטרלי, לא משהו ששייך למציאות היום יומית. לא משהו שאנשים באמת מרגישים.  אבל לאחר שהתבגרתי קצת, ויצא לי לפגוש ולדבר עם יותר אנשים, כמו גם לקרוא יותר, הבנתי שאנשים... באמת... מרגישים... דחף עז... לתחוב את איבר המין שלהם אל תוך איבר המין של מישהו אחר? כמו גם לעשות איתו מגוון רחב של דברים שונים ומשונים? ולגעת באנשים אחרים בכל מיני צורות מרתקות וביזאריות?  בהתחלה זה בלבל אותי מאוד, ואפילו קצת הגעיל אותי. לא הבנתי איך אנשים מצליחים לחוש משהו שהבסיס שלו כה פרימיטיבי. לקח לי זמן רב ללמוד איך מיניות ואהבה מתערבבים זה בזה ואת האנושיות שבהם. הרגשתי שהרעיון הבסיסי מאחורי הרגש הזה, משיכה מינית - רחוק ממני אינסוף מילין. לא יכולתי לתפוס אותו במחשבתי. לא יכולתי להבין. הסתכלתי על הגו�� הנשי, הגוף הגברי, ומשכתי בכתפיי. נחמד מאוד. אני אוהבת את הסימטריה. אוהבת את המגוון, הם באים בכל כך הרבה צורות. הקימורים הנשיים דמו בעיניי לצורות שונות של כדים ואגרטלים, וקווי המתאר הגבריים לעמודי תמך מעוטרים. הערכתי אנשים יפים כמו שמעריכים יצירות אומנות. כשלמדתי אט אט להתקרב לאנשים ולאהוב אותם, עדיין לא הרגשתי שום צורך של ממש להתקרב אליהם במובן המיני. הפנטזיות שלי הסתכמו בכירבולים ושיחות אל תוך הלילה. אני מנסה לשמור על ראש כמה שיותר פתוח, ואם אי פעם ארגיש מוגבלת בשל התווית האסקסואלית, במקום שהיא תגרום לי לחוש בטוחה, הגיונית ומובנת - אניח אותה בין דפי העבר. אני מעודדת אתכם לעשות את אותו הדבר, ולנסות לקבל את העובדה שמיניות לא הגיונית ונכנסת למגירות קטנות ומסודרות כמו שהיינו רוצים שיהיה. טאמבלר והמדיה כולה נוטה לגרום לדברים להיראות הרבה יותר קלים ומסודרים ממה שהם באמת.  אם אתם מעוניינים לעשות קצת סדר בדברים, אני מזמינה אתכם לערוך מחקר קצר על נטיות מיניות ורומנטיות, זה עוזר מאוד למקם את עצמך בתוך כל הכאוס הזה. אם תהיו מעוניינים, אוכל לפרסם פוסט המכסה את העניין באופן בסיסי לפי הידע והניסיון שלי - מוגבלים אך רחבים למדי, ואולי יוכלו לעזור. אני מרשה לעצמי להניח שלפחות אחד מהאנשים ששלחו לי אסק שכזה, או מהאנשים שקוראים את הפוסט הזה, חושדים שהם אולי על הספקטרום הא-מיני. אני ממליצה לכם בחום לקרוא על העניין (אני גיליתי על א-מיניות בויקיפדיה לעזאזל), וגם על מערכת המשיכה המפוצלת (The Split Attraction System™) שלי באופן אישי ממש סידרה את הראש. אגב, הרשתי לעצמי להניח שהתייחסתם לנטייה מינית, אמנונים יקיריי - אך אם מדובר במשיכה רומנטית, אני קווירומנטית (quoiromantic, qui - “מה” בצרפתית, זה כנראה בערך מה שאתם חושבים שזה, אבל אתם מוזמנים לקרוא על זה. אולי אפרסם פוסט בעניין אם יבוא לי, או אם תראו בכך עניין. אם מישהו זקוק לתמיכה/וידוי/וואטאבר בהקשר של מיניות, נטיות רומנטיות וא-מיניות באופן ספציפי, מוזמנים להשאיר אותם בקופסאת השאלות שלי (רק זכרו שאם הן אנונימיות עליהן להיות בטוחות לעבודה, מפני שאם אענה להן יהיו ציבוריות). אם יהיה ביקוש אולי אפתח בלוג במיוחד בשביל זה. או שלא. נראה. אני לא יודעת אם אצליח להמשיך להתמיד בטאמבלוריי. אני חושבת שזה הכול, למרות שאף פעם אי אפשר לדעת באמת. אני מקווה שעזרתי לכם איכשהו. תודה לכם על ששאלתם, ועל המחמאות! (לשון הפנייה שלי היא מה שאתם רוצים, בעצם. אני משתמשת ב”היא” כברירת מחדל מתוך* הרגל ומטעמי נוחות, אבל אתם מוזמנים להכניס קצת גיוון לחיי. כל עוד אני יודעת שאליי אתם פונים, זה ממש לא משנה)