#גרמניה הנאצית | Explore Tumblr posts and blogs

hoshvilim · 5 years ago

Text

בית זיקוק הוא מפעל תעשייתי העוסק בתהליכים של עיבוד נפט גולמי. תהליך זה חשוב ליצירת מוצרי נפט רבים כמו בנזין, סולר, שמן לחימום, אספלט, קרוסין ,קרוסין, גז פחמימני מעובה, ודלק למטוסי סילון. התהליך הראשוני והמרכזי בעיבוד הנפט הגולמי הכולל זיקוק רב שלבי להפרדת הנפט הגולמי המורכב ממספר רב של חומרים שונים.

בתי הזיקוק והלבניות משמאל, מימין המפעלים הפטרוכימיים. התמונה צולמה מכביש 75, במבט לכוון צפון צילום: Hanay

שיטפון לאחר גשם במפרץ חיפה ובתי זיקוק – צילם מהר כרמל. (תודה לאותו סוכן מקומי שנתן לי את התמונה הזו – מעשה ידיו. לצערי את שמו איני זוכר.)

הלבניות

צמד מגדלי קירור שנועדו לקרר את המים החמים המוזרמים אליהם ממתקני הזיקוק. המגדלים (גובה של 76 מטר) זכו לכינוי הזה בגלל צורתם, שהזכירה את צנצנות הלבן. מאחר שה”לבניות” הן מחליפי חום ופולטות אדי מים בלבד, אין הן מזהמות את הסביבה.

The iconic cooling towers of the Haifa oil refinery.צילום:[email protected]

בשנת 2008 הפסיקו ה”לבניות” לשמש לקירור. הוחלט להשאירן כסמל של העיר חיפה. מאז לבניה אחת מוארת בתאורה ירוקה והשנייה מוארת בתאורה כחולה, שני הצבעים של סמל החברה.

התוך הלבניות הוקם מבנה של קורות עץ רוסי ושעבר טיפל כימי באנגליה. המים המחוממים של מתקני הזיקוק הזרם לראש הלבניה וטפטף כלפי מטה כדי להתקרר. רכישת כמות קורות למילוי לבניה אחת היתה הרכישה הגדולה ביותר שביצעתי בכל שנתי בבז״ן.

youtube

סיור בבתי זיקוק

בתי הזיקוק והלבניות, הפכו עם השנים לסמל של מפרץ חיפה. בשנים האחרונות מנסה חברת בז”ן למתג את עצמה מחדש כחברה שומרת סביבה. טניה קורח מביאה לנו הצצה אל תוך אחד המתקנים השמורים במדינה. צילום פאבל קוגן עריכה כינן טרבוש

youtube

ההחלטה להקים בית זיקוק לנפט בחיפה

כשהחל פיתוחו של שדה נפט גדול בכירכוכ בכורדיסטן העיראקי (Kirkuk) שבצפון עיראק ב-1927, החלו שלטונות המנדט וחברת הנפט העיראקית לתכנן את חיבור השדה בצינור לנמל חיפה בים התיכון (Mosul-Haifa oil pipeline). כירכוכ מהווה מרכז חשוב בתעשיית הנפט העיראקית. עיראק, ירדן (Transjordan), ופלישתינה היו בשליטה בריטית. חיפה נבחרה כנמל בגלל: רציפות השלטון הבריטי מעיראק עד חיפה; בחיפה כבר היה תכנון ותשתיות להקמת נמל חדש; מפרץ חיפה התאים לעגינת מכליות נפט, והיו לחופיו שטחים פנויים גדולים; ומסילת רכבת העמק עברה לאורך חלק מהתוואי.

Kirkuk–Haifa oil pipeline west end, Haifa, 1938 Public Domain

ההחלטה על הקמת בתי הזיקוק במפרץ חיפה ��תקבלה ע”י ממשלת בריטניה באמצע שנות השלושים כדי להתכונן להתמודדות עם גרמניה הנאצית ואיטליה הטוטליטריות. בריטניה שאפה למנוע חסימת מעבר המיכליות, שמובילות נפט גולמי ומוצריו בים התיכון, בדרכן לבסיסי הצי והצבא באגן המזרחי של הים התיכון.

Crude oil is separated into fractions by fractional distillation. The fractions at the top of the fractionating column have lower boiling points than the fractions at the bottom. The heavy bottom fractions are often cracked into lighter, more useful products. All of the fractions are processed further in other refining units. Crude_Oil_Distillation-fr.svg: Image originale:Psarianos, Theresa knott ; image vectorielle:Rogilbert derivative work: Utain ()

Schematic flow diagram of a typical oil refinery. Diagram: User:mbeychok

עבודות הבנייה של בתי הזיקוק חיפה

בתי הזיקוק הוקמה חברת על ידי Consolidated Refineries Limited–CRL (מפעלי זיקוק מאוחדים), בבעלות משותפת של חברת הנפט האנגלו-איראנית – Anglo-Iranian Oil Company – AIOC (מאוחר יותר British Petroleum – BP) וחברת הנפט האנגלית-הולנדית “של” – Royal Dutch Shell.

בשנת 1935, עם הפיכתה של פרס לאיראן, הוסב שמה של “חברת הנפט האנגלו-פרסית” (Anglo-Persian Oil Company) ל”חברת הנפט האנגלו-איראנית” (Anglo-Iranian Oil Company). בשנת 1954, בתום ניסיון כושל של הלאמת נפט על ידי מוסאדק, שונה שמה ל”חברת הנפט הבריטית” (The British Petroleum Company).

״של״ פעילה בכל תחומי הפעילות של תעשיית הנפט והגז – חיפוש והפקה, זיקוק, הפצה ושיווק, פטרוכימיקלים, ייצור חשמל ומסחר.

בתי זיקוק הוקמה עם הסדרי מס שונים וללא מעמד מוניציפלי.

עבודות הבנייה של בתי הזיקוק החלו בראשית 1938,ע”י הקבלן אמריקאי M. W. Kellogg Co וסולל בונה. בנובמבר 1938 הופעלה, יחידת הזיקוק הראשונה, שנועדה לספק מזוט לצי בריטניה בנמל חיפה. בשנת 1944 הושלמה בנייתה של יחידת הזיקוק השלישית.

בניין ההנהלה של קבוצת בזן צילום: Prazed135

כל אבני בנין ההנהלה (הבריטית) הובאו מאנגליה דרך הים.

תרומת בית זיקוק במלחמת העולם השניה

בתי הזיקוק החלה לזקק ולספק ותזקיקי נפט, מזוט ושמנים תעשייתיים לצבא ולצי הבריטיים וכן לצבא האמריקאי שפעל בצפון אפריקה, ובנזין 80 אוקטן לצורכי הצבא האמריקאי שפלש לאפריקה.

במהלך מלחמת העולם השנייה קיבלה גרמניה את מרבית הנפט שלה מרומניה, והקימה בתי זיקוק ענקיים להפקת בנזין מנפט.

תעשיית הדלק האמריקאית פיתחו לקראת סוף המלחמה, לייצר בנזין בדירוג אוקטן של 130 עד 150.

הגרמנים הסתמכו רק על הנפט ה”איכותי” יותר ברומניה, ולא פיתחו מערכות שיפור אוקטן. לפיכך היה על הגרמנים להשתמש במנועים גדולים יותר במטוסיהם לעומת מנועי מטוסי הבריטים והאמריקאים.

צילום: פיקיוויקי – מאגר תמונות שיתופי לשימוש חופשי יוצר אורן פלס

מדיניות אספקת נפט בפלישתינה

חברת Consolidated Refineries Limited לא הסכימה למקור מוצרי נפט במחיר מוזל בפלשתינה וגם לא לשמור מאגרי נפט בפלשתינה. לחרבה היה מותר לייבא כל ציוד הבניה והתפעול ללא מכס. חברת של- Shell היתה ספקית הנפט הגדולה בפלשתינה. היא היתה למעשה חברתה בריטית. גם זה תרם למחיר הגבוה של מוצרי נפט בארץ. הישוב היהודי ניסה בכמה הזדמנויות לשנות מצב זה. בשנות ה-20 משפחת כהן. בשנת 1927 החלו לייבא מוצרי נפט ולמקור בארץ. זה גרם לירידת המחירים. אמנם בעקבות השבר הכלכלי העולמי בשנת 1929 החברה נמכרה ל-AIOC. רק כעבורק 40 שנה הצליחו היהודים להקים חברת ייבוא ושיווק של נפט בארץ.

ההתקפה האיטלקית על בתי זיקוק חיפה

בשנת 1941 שיגרה איטליה מטוסי הפצצה אשר גרמו נזק קל לבתי הזיקוק. המתקנים חזרו לפעילות מלאה כעבור יומיים. בין השנים 1940 ל-1942 נערכו 21 התקפות אוויריות על בתי הזיקוק, רובן על ידי חיל האוויר האיטלקי.

הפצצת בתי הזיקוק

גם הלופטוואפה, חיל האוויר של גרמניה הנאצית, השתתף בתקיפות האוויר על חיפה. הגרמנים תקפו את חיפה לראשונה בליל 9 ביוני 1941,. בליל 12 ביוני, בליל 7 ביולי ובליל 20 ביולי.

התקפות ארגון לח”י על בתי הזיקוק

ב-1 בנובמבר 1945 (ליל הרכבות) ניסו ארבעה לוחמי לח”י להחדיר מטעני חומר נפץ לבתי הזיקוק. לפני הפריצה אירע אסון ופצצה התפוצצה, הרגה את מפקד הפעולה משה בר גיורא (ישראל), ופצעה קשה את אברהם יהודאי (אלחנן) שהצליח בכוחות אחרונים להגיע למקום מבטחים ולקבל טיפול. הוא נהרג כעבור ששה חדשים בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה.

ב-30 במרץ 1947 הצליחו שלושה לוחמי לח”י בחסות הלילה, לפרוץ את גדרות בתי הזיקוק מבלי להתגלות, להניח מטעני חומר נפץ בתוך שלושה מכלים גדולים ולסגת בשלום. בהתפוצצות עלו באש אחד עשר מכלים גדולים. הדליקה נמשכה ימים רבים. הנזק הכספי היה גדול, והממשלה הזדרזה להטיל היטל מיוחד על כל ליטר דלק, כדי לפצות את חברת הנפט העיראקית שבבעלותם. הפעולה גרמה גם לפגיעה ביוקרתה של ממשלת המנדט.

הודעת לח”י על הפיצוץ בבתי הזיקוק צילום:מקור: לח”י-כתבים חלק ב’ שימוש הוגן

הטבח שביצעו הפועלים הערבים בבתי זיקוק חיפה

במשך כל תקופת הבנייה היה מאבק בין העובדים הערביים לעובדים היהודים על כיבוש העבודה במפעל הגדול. ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה ��בדו בבתי הזיקוק כ-1,700 ערבים וכ-470 יהודים. במהלך הארועים בתקופה שלאחר החלטת האומות המאוחדות, מיום 29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל, תבע קורבן מכאיב גם בבתי הזיקוק.

בבוקר יום ה-30 בדצמבר 1947 תקפו אנשי אצ”ל, מתוך מכונית חולפת, קבוצה גדולה של פועלי-יום ערבים שהמתינו בשער הכניסה לבתי זיקוק לנפט. אנשי האצ”ל הרגו בהתקפה שישה פועלים ופצעו 42.

מיד לאחר מכן, ב-30 בדצמבר 1947 נרצחו בבתי הזיקוק 39 עובדים יהודים ע”י ערבים, חבריהם לעבודה.

באותו יום החליט פיקוד ההגנה לתקוף את הכפרים בלד א-שיח’, (תל חנן) וחוואסה (בן דור), בהם התגוררו פועלים רבים מבתי הזיקוק. בתקיפה נהרגו שישים מתושבי הכפרים וכן שלושה מהתוקפים.

אנדרטה בחצר בתי הזיקוק, לעובדי בתי הזיקוק שנרצחו על ידי ערבים ב-30/12/1947 צילום:Dr. avishai teicher User:Avi1111

כעובד בתי זיקוק חיפה השתתפתי במשך 20 שנים בטקס האזכרה השנתית ב-30 בדצמבר לזכר 39 העובדים היהודים שנהרגו על ידי ״חבריהם״ לעבודה – חלקם נרצחו באמצעות צינורות קיטור במעלה מתקני הזיקוק. לא היה טקס לשישה הפועלים הערבים שנהרגו על ידי האצ״ל בבוקרו של אותו היום בכניסה לבתי זיקוק. בשנים שאני הייתי בבז״ן, היכרתי מספר עובדים ערבים שהסתירו פועלים יהודים בארון או מתחת לשולחנות – והמשיכו לעבוד בבז״ן .

שלט הסבר בבתי הזיקוק על טבח העובדים היהודים במקום ב-30/12/1947. (התאריך בשלט שגוי) אבישי טייכרמשתמש:Avi1111

בתי זיקוק חיפה במלחמת השחרור

כאשר פרצה שביתה של הפועלים הערבים במפעל באפריל 1948, עזבו המנהלים הבריטיים את המפעל ואת הארץ והפקידו את בתי הזיקוק בידי העובדים היהודיים.

במאי 1948 חזרו הבריטים למפעל בליווי צבא ואוניות קרב ורוקנו את הנפט מהמכלים, וב-1 ביוני הורה שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, על סגירת בתי הזיקוק בחיפה.

בעקבות הבנה בין מועצת פועלי חיפה לבין ג’ון הופקינס, מנהל כוח האדם, כמייצג ההנהלה, כי הבריטים יתנו למועצת פועלי חיפה כנציגת המוסדות היהודים לנהל את המפעל, לשמור עליו ולהחזירו לבריטים כשיוכלו לשוב לישראל.

במהלך שנת 1949 חזרו המנהלים הבריטיים, אולם בתי הזיקוק היו מושבתים היות שלא זרם נפט בצינור. רק בסוף אותה שנה החלו להגיע מכליות נפט גולמי ממקורות אחרים ורחוקים לנמל חיפה.

סיפוח לשטח המוניציפלי של חיפה

במשך כל השנים השטח עליו ישבו בתי הזיקוק היו שטח אקס-טריטוריאלי. בנובמבר 2005, על פי החלטת שר הפנים דאז אופיר פז-פינס, צורף שטח בתי הזיקוק לשטח המוניציפלי של חיפה, ובתי הזיקוק נדרשו לשלם ארנונה לעיר חיפה (בשיעור של 45%), וגם לכל הרשויות המקומיות הגובלות בו: הערים קריית אתא (25%) ונשר (15%) וכן המועצה האזורית זבולון (15%).

לבניות_בתי_זיקוק צילום: DROR ELDAR

הקשר הפרסי

ב-1957 הונח קו צינור טרנס-ישראל (קצא”א), קו צינור הנפט הראשון מאילת לבאר שבע, והמתקנים בחיפה החלו לזקק את הנפט הגולמי שהגיע מפרס לאילת. מבאר שבע הועבר הדלק לחיפה באמצעות רכבת. בהמשך הונח צינור בקוטר 16 אינץ’ מבאר שבע לאשדוד. מאשדוד הועבר הדלק לחיפה באמצעות אוניות. איראן הפסיקה להשתמש בקו לאחר הדחת השאה. בשנת 2016 איראן זכתה בבית משפת שוויצרי לפיצויים בגודל 1.1 מיליארד דולר.

Eilat-Ashkelon Pipeline צילום: Amirki

מתקני הזיקוק – לבעלות ממשלת ישראל

ב-1958, עקב הלחץ של החרם על הליגה הערבית, נמכרה חברת “בתי זיקוק מאוחדים בע”מ” לחברה ישראלית בבעלות ממשלת ישראל שנקראה “בתי זיקוק חיפה בע”מ” ששמה שונה ל”בתי זיקוק לנפט בע”מ” – בז״ן – בשנת 1972.

באפריל 1959 החלה לפעול “בבתי זיקוק לנפט בע”מ” הנהלה ישראלית.

בשנת 1973 הופעלו בתי זיקוק נוספים באשדוד והחברה לישראל צורפה כשותפה (26%) בחברה.

בפברואר 2006 רכשה הממשלה חזרה את חלקה של החברה לישראל.

בספטמבר 2006 נמכרו בתי הזיקוק באשדוד לחברת פז.

בפברואר 2007 השלימה ממשלת ישראל את מכירת מלוא מניותיה באמצעות מכרז לציבור כשהחברה לישראל היא בעלת השליטה הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

לבתי זיקוק לנפט שלוש חברות בנות: “כרמל אולפינים”, “גדיב – תעשיות פטרוכימיות”.

מרכז המבקרים של קבוצת בזן

מרכז המבקרים של קבוצת בזן פתוח לקבוצות מבקרים חינם. מוזמנים ליצור קשר לפרטים ולהזמנה – *8696 או באתר.

youtube

שעות פעילות של מרכז המבקרים

ימים א’ עד ה’, שעות 08:00 עד 15:00 משך הסיור כשעה וחצי.

המרכז סגור בערבי שבת וחג, שבתות וחגים

לקבוצות בלבד ובתאום מראש

הביקור במרכז מתאים לגילאי 10 ומעלה (מכיתה ה’)

ישנה נגישות לאנשים עם מוגבלויות – אנא ציינו זאת בעת ההרשמה.

הקמת בית זיקוק אשדוד

בשנת 1969/70 התקבלה ההחלטה להקים בית זיקוק נוסף באשדוד בסמיכות לחוות המיכלים של קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצ”אא). בשנת 1973 הופעלו מיתקני הזיקוק באשדוד Ashdod Oil Refinery. בית זיקוק זה ובית הזיקוק בחיפה פעלו שניהם במסגרת חברת בתי זיקוק לנפט בע”מ עד שנת 2006. ב-2006, עם מכירתו של בית הזיקוק שהחזיקה באשדוד לחברת פז פורק המונופול של בז”ן על תחום זיקוק הנפט בישראל.

בזן ואיכות סביבה

בתי הזיקוק והלבניות הפכו בשנים האחרונו גם לסמל של זיהום הא��ויר בעיר הכרמל. חברת בז”ן מנסה למתג את עצמה מחדש כחברה שומרת סביבה. מנכ”ל המשרד להגנת הסביבה, גיא סמט, הציע לסגור את בתי הזיקוק בחיפה ולפנות את המפעלים המזהמים ממפרץ חיפה עד 2030. מחקרים שונים וסקרים בנושא איכות הסביבה מעלים כי בית הזיקוק של אזור מפרץ חיפה הוא המפעל המזהם ביותר בארץ. משרד הכלכלה טוען שמדובר ב”תוכנית בוסרית” שעלולה לפגוע בכלכלת ישראל ובאיכות האוויר.

youtube

ניידת איכות סביבה של בזן

youtube

בדיחותא

ביבליוגרפיה

Comrades and Enemies: Arab and Jewish Workers in Palestine, 1906-1948

Foreign Relations of the United States, 1948: The Near East

Land of Progress: Palestine in the Age of Colonial Development, 1905-1948

Oil and the Arab-Israeli Conflict, 1948-1963

The British Army in Palestine and the 1948 War

בתי זיקוק חיפה – בז״ן בית זיקוק הוא מפעל תעשייתי העוסק בתהליכים של עיבוד נפט גולמי. תהליך זה חשוב ליצירת מוצרי נפט רבים כמו בנזין, סולר, שמן לחימום, אספלט, קרוסין ,קרוסין, גז פחמימני מעובה, ודלק למטוסי סילון.

#Mosul-Haifa oil pipeline #בז״ן #בזן #בתי זיקוק #בתי זיקוק חיפה #בתי זיקוק לנפט #בתי זיקוק מאוחדים #חיפה #קו צינור טרנס-ישראל

1 note · View note

news-2470 · 8 years ago

Link

http://ift.tt/2nug5S8

#news60.co.il #News60

0 notes

ooooo5us · 7 years ago

Text

צביה גרינפילד: מה היה קורה אילו כל כוחות השמאל והמרכז היו מלכדים שורות?

בעקבות מימושה של תוכנית שתי מדינות לשני עמים תוכל סוף סוף ישראל להקדיש את מרב מאמציה ומשאביה לטיפול בחזונה החברתי, הכלכלי והתרבותי הפנימי, במקום להשקיע את כל כוחותיה הנפשיים והפוליטיים בפילוג החברתי המר הנובע מן הכיבוש והשליטה בפלסטינים – ואז במאבק על זכותה המוסרי של ישראל להתקיים.

ייתכן מאוד כי בשלב מאוחר זה, כשפרשה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית מן הממשלה באביב 1930, באמת כבר לא היה אפשר…

View On WordPress

#גרמניה הנאצית #הוצאת ידיעות ספרים #נאצים #צביה גרינפילד

0 notes

ooooo5us · 7 years ago

Text

סבסטיאן הפנר, "סיפורו של גרמני": מה קרה כשנציגי השלטון הנאצי פלשו לפרקליטות

סבסטיאן הפנר, “סיפורו של גרמני”: מה קרה כשנציגי השלטון הנאצי פלשו לפרקליטות

רק בחדר הפרקליטים היתה מהומה קטנה. פרקליט יהודי אחד “עשה בעיות” והוכה. אחר-כך גם נודע לי מי היה האיש: הוא נפצע במלחמה חמש פעמים, איבד עין, ולבסוף היה לקצין. לרוע המזל עלה כנראה בדעתו לנסות ולעשות משהו מתוך אינסטינקט, אולי משהו שעושים קצינים כדי להרגיע חיילים מתמרדים.

בינתיים הגיעו הפולשים גם אלינו. הדלת נפתחה לרווחה והמדים החומים זרמו פנימה. אחד מהם, יש להניח שהיה זה המפקד, קרא בקול רועם ומצווה:…

View On WordPress

#גרמניה הנאצית #הוצאת חרגול #סבסטיאן הפנר

0 notes

hoshvilim · 5 years ago

Text

מוהילב – מוגילב (Могилёв-Магiлёў) היא עיר בבלארוס, בירת מחוז מוהילב. העיר שוכנת לצידו של נהר הדנייפר. [לא לערבב עם מוהיליב-פודילסקי בבאוקראינה.] משפחתי התגוררה סמוך לכאן בשקלוב. הגעתי לכאן מפני שתנאי הלינה במוגילב טובים יותר משקלוב. אז גיליתי שגם למוגילב יש סיפור יהודי עצום.

Mogilev is a city in eastern Belarus, on the Dnieper River. As of 2018, its population was 381,353. It is the third largest city in Belarus.

מפת דרכים שקלוב-מוגילב Road Map Shklov-Mogilev

כיצד מבטאים מוגילב? בבלארוסית: Магiлёў; ברוסית: Могилёв; ביידיש: מאָהליב

תולדות מוגילב – Mogilev

The first signs of settlements in ancient Belarus date back approximately 100,000-35,000 years. Ancient cultural relics have also been discovered in the Mogilev region.The city is mentioned in historical sources since 1267. In 1577 Polish-Lithuanian King Stefan Batory granted it city rights under Magdeburg law.

Mogilev changed hands from the Grand Duchy of Lithuania to the Polish–Lithuanian Commonwealth and after the First Partition of Poland (1772) Mogilev became part of the Russian Empire.

Mogilev castle . 18th century engraving ארמון מוגילב במאה ה-18

צילום של הצייר Napoleon Orda של מוהילב ב-1877 Mogilev in 1877

Mogilev in the nineteenth century מוגילב במאה ה-19

לפי מפקד מ-1897 היו במוהילב 41,000 איש, מתוכם כ-50% היו יהודים. אוכלוסיתה ב-2017 הית 380,440 תושבים נפש.

Illustration from Brockhaus and Efron Jewish Encyclopedia (1906—1913); Russian Imperial Governorate of Mogilev מפה של מחוז מוגילב 1906-1913

במהלך מלחמת העולם הראשונה בשנים 1915–1917 העיר הייתה מקום מושבו של הפיקוד העליון של צבא האימפריה הרוסית.

In the years 1915–1917, during World War I, the Stavka, the headquarters of the Russian Imperial Army was based in the city and the Tsar, Nicholas II, spent long periods there as Commander-in-Chief.

לאחר המהפכה הרוסית, העיר הייתה תחת כיבוש גרמני קצר ב-1918, הייתה חלק מהרפובליקה העממית של בלארוס קצרת הימים, ולבסוף ב-1919 היא נכבשה על ידי כוחות ברית המועצות והפכה לחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית.

Following the Russian Revolution, in 1918, the city was briefly occupied by Germany and placed under their short-lived Belarusian People’s Republic. Then, in 1919 it was captured by the forces of Soviet Russia and incorporated into the Byelorussian SSR.

תולדות הקהילה היהודית במוגילב – The History of the Jewish Community of Mogilev

These are Jewish buildings in Mogilev – former synagogues, yeshivas, kheder, etc. Now most of them are now abandoned buildings or have been adapted for other purposes.

Mohyliv. Synagogue on the vilenskoj street. The beginning of the 20th century

בעבר היו בעיר חיים יהודיים פעילים ופוריים, היו מספר לא מבוטל של בתי כנסת שכיום משמשים לבניינים ממשלתיים ויהודים רבים גרו בה.

The presence of Jews in Mogilev is first attested in the 16th century, when a Jewish man by the name of Ezofowicz was granted a lease to collect taxes for the period of three years. Ezofowicz also held a lease over a wax factory and several taverns in the city.

In 1585 the Jews were to be expelled from the city by the order of king Stephen Báthory, yet the order was not carried into effect.

In 1654, the townsmen negotiated a treaty of surrender to the Russians peacefully, if the Jews were to be expelled and their property divided up among Mogilev’s inhabitants. Tsar Aleksei Mikhailovitch agreed. However, instead of expelling the Jews, the Russian troops massacred them after they had led them to the outskirts of the town. The Jewish community was re-established when the city was restored to Poland-Lithuania in 1655.

במהלך מצור של האימפריה הרוסית ב-1654, אנשי העיירה רצו להיכנע וסיכמו עם הרוסים שהם יגרשו את יהודים בעיר ותושבי מוהילב יחלקו ביניהם את רכושם. למרות שהצאר אלכסיי הראשון הסכים לכך, הכוחות הרוסים הוציאו את היהודים מחוץ לעיר וטבחו בהם.

After the first partition of Poland in 1772, Mogilev was annexed to the Russian Empire and became the capital city of the Mogilev governorate. The numbers of the Mogilev Jews increased significantly in the course of the 19th century. The census of the Russian Empire in 1897 registered 21,539 Jews who constituted half of the city’s population.

In 1904 a pogrom against the Mogilev Jews was perpetrated by tsarist Russian soldiers. Another pogrom occurred during the tumultuous period of the Bolshevik Revolution (1917) and the ensuing Civil War. At the beginning of the Soviet rule there was in Mogilev an impressive Jewish presence and an increase in the number of Jewish institutions. As the Soviet rule took root, particularly throughout the 1930s, the Jewish life in Mogilev underwent significant socio-cultural and occupational changes which characterized not only the Mogilev Jews but the Jews of the Soviet Union at large. These were due in part to Jewish attempts to adapt to the new reality of the Soviet rule and in part to the gradual implementation of the Sovietization policy which entailed a comprehensive offensive on religious institutions, national organizations and free trade.

Demographics – אוכלוסיה של מוגילב

Mogilev had a significant Jewish population.

Population in 1880: 40,536 (20,735 men and 19,801 women, including 20,742 Orthodox, 2,583 Catholics, 173 Protestants, 17,038 Jews).

Population in 1897: 41,100, 21,500 were Jews (i.e. around 50 percent). The numbers of the Mogilev Jews increased significantly in the course of the 19th century.

Population in 1906: 51 959 (27,407 Orthodox, 3,305 Catholics and 20,682 Jews)

Kaltershul in Mogilev – בית כנסת קלטר במוגילב

youtube

3D model of wooden Kaltershul synagogue in Mogilev (Belarus) and unique drawings of Haim Segal (beginning of 18th Century

Mogilev in July 1941 מוגילב 1941 בארכיון הגרמני Bundesarchiv, Bild 101I-138-1091-29A / Kessler, Rudolf

מוגילב (בלארוס) בית הכנסת העתיק העשוי עץ שנשרף על ידי הנאצים ב-1939 Photo:David Fisher

יהדות מוהילב בשואה – The MogilevJewish Community during the Holocaust

Jews of the Mogilev ghetto during forced labor Bundesarchiv, Bild 101I-138-1083-20 / Kessler, Rudolf אסירים יהודים עובדי כפייה במוגילב

During the Operation Barbarossa, the city was conquered by Wehrmacht forces on 26 July 1941 and remained under German occupation until 28 June 1944. Mogilev became the official residence of High SS and police leader (HSSPF) Erich von dem Bach. During that period, the Jews of Mogilev were ghettoized and systematically murdered by Ordnungspolizeiand SS personnel. Heinrich Himmler personally witnessed the executions of 279 Jews on 23 October 1941. Later that month a number of mentally disabled patients were poisoned with car exhaust fumes as an experiment; the method of killing was thereafter applied in several Nazi extermination camps. Initial plans for establishing a death camp in Mogilev were abandoned in favour of Maly Trostenets.

Bundesarchiv Bild 101I-138-1083-29, Russland, Mogilew, Zwangsarbeit von Juden עובדי כפיה – אסירים יהודים עובד כפייה במוגילב הארכיון הפדרלי הגרמני Blue pencil.svg wikidata:Q685753 Propagandakompanien der Wehrmacht – Heer und Luftwaffe

בערב השואה היו בעיר בסביבות 20 אלף יהודים, שהיוו כחמישית מהאוכלוסייה הכללית. במלחמת העולם השנייה העיר הייתה תחת כיבוש גרמניה הנאצית מ-26 ביולי 1941 עד ל-28 ביוני 1944.

Bundesarchiv Bild 101I-138-1091-31A, Russland, Mogilew, Juifs rue du village à Moguilev/ Juden auf Dorfstraße יהודים במוגילב הארכיון הפדרלי הגרמני Blue pencil.svg wikidata:Q685753 Propagandakompanien der Wehrmacht – Heer und Luftwaffe (Bild 101 I)

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939 הגיעו למוהילב מאות פליטים יהודים מפולין. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ביוני 1941 ברחו חלק מיהודי העיר מזרחה לעומק ברית המועצות, חלק התגייסו לצבא האדום וכאלפיים מהם נהרגו בקרבות כיבוש העיר. משרדי הצבא הגרמני של מפקדת מרכז רוסיה וה- SS שכנו כאן במוהילב. תחילה הגרמנים קבעו עוצר לאחר 17:00 וחובה לענוד מגן דוד צהוב בחלק הקידמי והאחורי של הבגד. אסור היה ליהודים ללכת על המדרכה. נעלצו היהודים לעבוד בעבודות קשות. היה אסור לאוכלוסיה להיות בקשר עם יהודים ביוחד אסור למכור להם מזון. יהודים רבים לא היו ב��תיהם עקב הפגזות גרמניות נגד הנסיונות של הרוסים לשחרר את העיר. אחרים פשוט סרבו למסור את הפרטים לגרמנים.

הגטו הראשון הוקם ככל הנראה כבר באוגוסט 1941, באזור פודניקוליה (Podnikolye), סמוך לבית העלמין היהודי, ורוכזו בו גם יהודים מכפרים ועיירות סמוכות.

להגטו השני: ב-7 בספטמבר החליטו הגרמנים להקטין את שטח הגטו. ב-25 בספטמבר 1941, על-פי צו של אוטו ברדפיש (Otto Bradfisch), מפקד איינזצקומנדו 8, הרשויות האזרחיות הבלרוסיות המקומיות הורו ליהודים לעבור לגטו חדש, מעבר לנהר דוברובנקה (Dubrovenka).

הגטו השלישי או נקודת איסוף לפני הוצאה להורג היה ליד Mogilyov Hotel של היום. גטו נוסף היה בבית חרושת Strommashina של מוהילב. היהודים נאלצו לעבוד ולא סיפקו להם מזון. הגרמנים גזזו פיאות, הרביצו, וסתם רצחו יהודים ללא כל סיבה בכל מקום בגטו ובבית הקברות היהודי Mashekovka.

Belorussia ,Mogilev, עובדי כפייה יהודים מפנים חפצים מהרחוב. Zwangsarbeit von Juden in Mogilev ארכיון יד ושם, 86FO7

רצח היהודים – Murder of Jews

On October 2nd at 15:30, the 9th companion together with HQ staff of the Higher SS and Police Leader “Center” and the Ukrainian auxiliary police, carried out an action in the ghetto in Mogilev 65 were shot trying to escape. On October 3 Companies 7 and 9 executed 2,208 male and female Jews in a forest outside of Mogilev. On October 19, 1941, a large-scale operation against the Jews was carried out in Mogilev with the aid of the Police Regiment “Center.” 3,726 Jews of both sexes and all ages were liquidated by this action. On October 23, 1941, to prevent further acts of sabotage and to combat the partisans, a further number of Jews from Mogilev and surrounding area, 239 of both sexes, were liquidated.

Testimony – עידות

youtube

האקציה הראשונה: ב-2 עד ה-3 באוקטובר 1941 רצחו הגרמנים והבלארוסים 2,270 יהודים מהגטו ליד הכפר הסמוך קזימירובקה. האקציה השניה: ב-17 עד ה-19 באוקטובר 1941 רצחו אלו כ-3,700 יהודים נוספים מהגטו ליד הכפר הסמוך Polykovichi-פוליחוביצ’י, Kazimirovka, ו- Novopashkovo. האחרונים להיהרג היו בעלי מקצועות: shoemakers, saddlers, locksmiths, blacksmiths, carpenters, tailors, tinsmiths, tanners, glaziers and painters. הם נשמרו ב-Dimitrov plant “Strommashina”.

הימלר ביקר בגטו באוקטובר 23, 1941. עכשיו הגרמנים תקפו את המשפחות המעורבות. היו מקרים שאשה גרמניה רצחה במוידיה את בעלה וילדי הכדי להישא�� בחיים. בסתו 1943 הגרמנים אספו שיירי הגופות של ההרוגים ושרפו את הכל.

ב-23 באוקטובר 1941 החלה אקציית חיסול בגטו שבעיר, בה נרצחו למעלה מ-1,000 היהודים שנותרו בו. בדצמבר 1941 נרצחו יתרתם, ככל הנראה במשאיות גז ” Cyclone B “. משארים שכ-12,000 יהודים נהרגו במוהילב.

יהודי מוהילב השתתפו בהתנגדות היהודית בשואה שביצעו יהודים במהלך השואה נגד הנאצים, משתפי הפעולה עימם ועושי דברם, במטרה לעכב או למנוע את השמדתם או במטרה לשמור על צלם אנוש בגטאות, במחנות הריכוז והעבודה, ובמחנות ההשמדה.

A Jewish partisan group of the brigade named after Valery Chkalov.[30] Belorussia, 1943 פרטיזנים יהודים

הנצחה בבית הקברות היהודי במוגילב – Memorial in Mogilev Jewish Cemetery

Monument to the murdered prisoners of the Mogilev ghetto at Mashekovsky Jewish cemetery צילום: Vadim Akopyan אנדרטה במוגילב לזכר נרצח הגטו

אנדרטה לשואה בבית הקברות היהודי במוגילב

Memorial stone “In memory of the Jews of Mogilev – victims of Nazism” near the regional philharmonic society. Photo:Vadim Akopyan אנדרטה במוגילב באתר הבטו

תפחלה לנרצחי השואה – Prayers for the Holocaust Victims

מפת מוגילב Map of Mogilev

צילומי מוגילב משנות 1950-1960

Black and white photographs from the 1950s to 1960s from a private archive showing the history of Mogilev in photographs together with retro music of that time. At Karl Liebknecht Street #21, the building that housed the former synagogue was transformed today into a fitness center.

אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בעיר. בית-הכנסת האחרון נסגר בפקודת השלטונות ב-1959 והבניין נעשה למועדון ספורט.

youtube

Note the Magen David in the decoration above the windows

יהדות מוהילב כיום – Jewish Community of Mogilev Today – Prayers and Kosher Food in Mogilev – ארוחות ותפילות במוגילב

כיום מתגוררים בעיר מוהילב כ-5,000 יהודים. בעיר מ��גורר שליח חב”ד מנחם מנדל אלפרוביץ הפועל מטעם “איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים” אשר מפעיל בית ספר יהודי, בית כנסת ובית תמחוי.

Chabad Jewish Center Mogilev, Belarus

כיום מתגוררים בעיר מוהילב כ-5,000 יהודים. בעיר מתגורר שליח חב”ד מנחם מנדל אלפרוביץ הפועל מטעם “איגוד הקהילות היהודיות בחבר העמים” לקירוב יהודים ליהדות, אשר מפעיל בית ספר יהודי, בית כנסת ובית תמחוי ומחייה מחדש את החיים היהודיים בעיר.

Komsomlskaya 8a/21 Mogilev, 212030 Belarus

Phone: 375-222-251803Local Time: GMT +3

www.JewishMogilev.org Rabbi Menachem Mendel Alperovitch, Rabbi Mrs. Rivka Alperovitch, Director

Hyesyet Baruh Evreiskaja Obschina – בית הכנסת הליטאי

Leninsky 16v str., Moghilev, , Belarus

Phone: +375222310805

בית הכנסת הליטאי

Jewish Reconstruction in Mogiliv – שיקום מבנים יהודיים במוגילב

בשטח הגטו היהודי צמוד לנהר הדנייפר הוכם מגן דוד. בית הכנסת בתהליכי שיקום. לשיקום הישיבה אין עדין תקציב ועומד מאחורי קיר. לעומת זאת בסמוך מוקמת כנסיה.

מבנה בישיבה במוגילב

ביבליוגרפיה

סיור במוגילב (בשפה בלארוסית)

מוגילב מככבת בסרטי מלחמה

The battle for Mogilev (1941 -1945) \ Битва за Могилев 1941 -1945

The battle for Mogilev (Movie) Battle scene

יומנו השלם של אברהם זלמן כהן: Hebrew autobiograhy of Abraham Zalman Cohen describing Jewish life in Czarist White Russian village of Bogushevichi, Communist Revolution, escape and immigration to the United State, work in New York City and Peekskill, NY and building a family in the Jewish Community of Ossining, NY/

Forty Five Years on the Block – The Autobiography Of Abraham Zalman Cohen: אנגלית

מכתבים ששלח אליהו – צבי – הירש כהן – כגן מבלרוס אל בנו ואל קרובי משפחתו בארה”ב : Letters sent by Eliahu – Zvi – Hirsh Cohen – Kagan to his son, Avraham – Zalman Cohen, in 1927 through 1937

All the links to our pilgrimage to Belarus

מינסק – Minsk

יאמא – Yama

מאלי טרוסטינץ – Maly Trostinets

חאטין – Khatyn

בורוסוב – Borisov

שקלוב – Shklov

םוגילב – Mogilev

בושאַוויץ – Bogushevichi

סמילביצ׳י – Смілавічы

מוגילב – מוהילב – Mogilev מוהילב - מוגילב (Могилёв-Магiлёў) היא עיר בבלארוס, בירת מחוז מוהילב. העיר שוכנת לצידו של נהר הדנייפר. [לא לערבב עם מוהיליב-פודילסקי בבאוקראינה.] משפחתי התגוררה סמוך לכאן ב

#Belarus #Dnieper River #Kaltershul #Mogilev #Магiлёў #Могилёв #בלרוס #מוגילב #מוהילב #קזימירובקה

0 notes

hoshvilim · 5 years ago

Text

היכונו למסע צליינות וחיפוש אחר מקורות המשפחה שלי ברוסיה הלבנה – הן מצד אבא והן מצד אמא. הצטרפו למסע אשתי היקרה ואחי הבוגר שהגיע במיוחד מקליפורניה.

מינסק היא עיר הבירה של בלארוס (רוסיה לבנה) והעיר הגדולה ביותר בה. בני משפחתי לא היו תושבי מינסק, אבל מינסק היא נמל התעופה הראשי לכניסה ל״רוסיה הלבנה״. תולדות העיר משקפות ומשפיעות על בני משפחתי שהתגוררו בעיירה סמוכה (בוגושביץ) ומאוחר יותר בעיר סמוכה (בוריסוב). הפוסט הזה יסקור תולדות בלארוס, תולדות מינסק, הפלישה של גרמניה הנאצית, תולדות הקהילה היהודית במינסק, והשואה במינסק. אתרי הנצחת קרבנות השואה סביב מינסק:- אנדרטת הבור (יאמא), מאלי טרוסטינץ (Maly Trostenets Memoria) יוצגו בפוסט נפרד.

My brother, Prof. Benjamin Jerry Cohen, and I, have come to Belarus to reunite with the roots of our family. Our journey took us through Minsk (Yama and Maly Trostinets), Khatyn, Borisov, Shklov, Mogilev, Bogushevichi, and Smilavichy. This was our itinerary. Each city was reported in a separate post in this blog. One city has a sad “story” and another has a happy “story”. Borisov was the home of all our aunts and uncles on the “Cohen” side. Not one of them survived the Holocaust. On the other hand, Shklov was the home of our family on the “Grossman” side who were all smart enough to leave Russia before WWI. All of them survived in Canada. Bogushevichi was the home of our father for 23 years until he escaped Soviet Russia and immigrated to the USA. All his siblings were murdered in the Holocaust. My brother and I both want to walk on the ground where our father grew up.

מה אומרים מורי דרך על מינסק – What do tour guides have to say about Minsk

שדה התעופה הלאומי של מינסק (Minsk National Airport) מודרני ונקי. אבל בביקורת הגבולות בודקים באטיות כל דף של דרכונך בזכותית מגדלת ומצלמים כל עמוד (אולי בשביל קג״ב?). הנהיגה במינסק ובכל בלארוס פראית. כאן מותר לעשות סיבוב פרסה באמצע כביש לאומי של ששה מסלולים. אין בעיה לדבר אנגלית:- פשוט אף אחד לא מבין. לעומת זאת העיר נקיה להפליא והתושבים ידידותיים.

There are more than 20,000 rivers and creeks and about 11,000 lakes in Belarus but is a landlocked country. One third of the territory of Belarus is covered by forests. It borders five other states. Belarus is sometimes called the ‘Lungs of Europe’ for its countless forests, rivers and lakes. Belarus is not a member of the Schengen Area and is not a member of the European Union (EU). Belarus was the smallest of the three Slavic republics included in the Soviet Union (the larger two being Russia and Ukraine).

Some places in Belarus would accept Dollars or Euros. Normal payment currency in Belarus is the local BYR, but bring in USD or EUR. Bank cards are widely used in Belarus. You can use them in shops, hotels, restaurants and self-service kiosks. The most widespread international payment systems in Belarus are Visa and MasterCard.

New Belarusian rubles can puzzle tourists who come with euros in the pocket. The reason is simple – the new banknotes are almost similar in size, design, and even colors to the currency of the EU. So be careful and don’t confuse the two! All major streets are wide and are illuminated when it gets darker. So, even at night, you can feel safe in the capital of Belarus. Minsk is definitely worth a visit.

Christianity is the main religion in Belarus, with Eastern Orthodoxy being the largest denomination. The legacy of the state atheism of the Soviet era is evident in the fact that a large part of the Belarusians are not religious. According to the 2009 national census, there were 12,926 self-identifying Jews in Belarus. The Jewish Agency estimates the community of Jews in Belarus at 20,000.

כלל גדול בהנצחה בבלארוס: אחד מכל ארבעה תושבי רוסיה הלבנה נרצח על ידי הנאצים ימ״ש. כאן נרצחו במחלחמת העולם השני�� רק ״אזרחי רוסיה הלבנה״ ולמרות שרובם היו יהודים לא מציינים את דתם.

בתי כנסת בבלארוס – Synagogues in Belarus

בסיור שלנו נבקר בבתי כנסת בערים בוריסוב ומנסק. ביתר הערי בנן נשהה כבר אין בתי כנסת.

Synagogues in Belarus

בית כנסת חב״ד Synagogue Chabad (פעיל-Minsk Jewish Community Synagogue – (Active

Synagogue Chabad Lubavitch of Minsk – ul. Kropotkina 22 – ул. Кропоткина, 22

בנין בית הכנסת הוקם בשנת 1910. במשך שנים רבות היה סגור. רק בשנות ה-90 של המאה ה-20 הוחזר המבנה לקהילה היהודית באופן רשמי.

Phone: 375-29-330-6675 Local Time: 11:16 AM (GMT +3) www.JewishMinsk.com Rabbi Shneur Deitch, Chief Rabbi Mrs. Basya Deitch, Director Meal Hashgacha: Rav Sirota

מחוץ לבית כנסת חב״ד- Outside Minsk Jewish Community Synagogue

מחוץ לבית כנסת חב״ד – Inside Minsk Jewish Community Synagogue

Synagogue furniture

מפה לבית חב״ד – Map to Chabad House

בית כנסת בית ישראל – Synagogue Beis Yisrael (פעיל-Actibe)

Synagogue Beit Yisrael – Daumana St. 13 B Minsk, 220002 – Phone: +375-172-345612

Paintings of once Belarus Synagogues in Beis Yisrael Synagogue – צילומי בתי כנסת בבלארוס המקשטים בית כנסת בייס ישראל

(All photos with permission of Beis Yisrael Synagogue)

בית הכנסת הריפורמי – Association of Progressive Jewish Congregations

Association of Progressive Jewish Congregations – Internatzionalnaya St. 16

בית כנסת קורל – Choral Synagogue (לא פועל-No longer a synagogue)

Former Minsk Choral synagogue 5 Volodarskaya Street now Gorky National Drama Theatre

After the revolution, the Choral Synagogue fell to perform exclusively cultural roles – it was a Jewish theater, a House of Culture, a cinema with 1,2 thousand seats and, finally, in 1947, the Russian Theater created in Bobruisk moved there. The building of the former Choral Synagogue, which was rebuilt after the war, where the National Academic Drama Theater named after Maxim Gorky is now located, now looks different. Fragments of the old masonry can be seen only from the courtyard. מינסק – צילום: Jewish-Tour

Where is Minsk – היכן מינסק

העיר מינסק ממוקמת על גדות הנהרות סוויסלאץ’ – Svislač ו-ניאמיהה -Nyamiha. כבירה הלאומית, למינסק מעמד מיוחד בבלארוס והיא המרכז המנהלי של פרובינציית מינסק ושל מחוז מינסק. בעיר מתגוררים כ-2,002,600 תושבים, ושטחה הכולל הוא כ-305.47 קמ”ר.

Minsk is the capital and largest city of Belarus, situated on the Svislač and the Nyamiha Rivers. The population in January 2018 was 1,982,444, making Minsk the 11th most populous city in Europe.

Minsk. Gift Card. Synagogue in the letter “k”. the beginning of the 20th century

The Name of the City – שם העיר מינסק

כתיב שם העיר משתנה בהתאם ללאום: בבלארוסית: Мінск, ברוסית: Минск, בפולנית: Mińsk. מקור שם העיר אינו נהיר. יתכן שזה קשור לנהר בשם Měn . אין קשר בין מינסק והעיר הפולנית מינסק.

Where did the Jews of Minsk come from?מאיפה באו יהודי מינסק

Jewish immigration from Germany eastward

תולדות מינסק – History of Minsk

youtube

The earliest historical references to Minsk date to the 11th century (1067), when it was noted as a provincial city within the Principality of Polotsk. In 1242, Minsk became part of the Grand Duchy of Lithuania. It received town privileges in 1499. From 1569, it was a capital of the Minsk Voivodeship, in the Polish–Lithuanian Commonwealth. It was part of a region annexed by the Russian Empire in 1793, as a consequence of the Second Partition of Poland.

Holocaust in Reichskommissariat Ostland, which included Soviet Belarus WW2-Holocaust-Europe.png WW2-Holocaust-ROstland.PNG יוצר WW2-Holocaust-Europe.png: User:Dna-Dennis מפת מחנות המוות בבלארוס

ההיסטוריה של מינסק דומה לתולדות שקלוב ובוריסוב: נוסדה על ידי העמים הסלאביים המאות ה-6 וה-8 לספירה. בלארוס רואה את עצמה כאחת מיורשותיה (יחד עם רוסיה ואוקראינה) של רוּס” – הכינוי העתיק יותר לארץ הסלאבים המזרחיים שמרכזה היה בקייב.

Rus’ principalities before the Mongol and Lithuanian invasions מפה: SeikoEn מפת האיזור של בלארוס בשנים 1220-1240

במאות ה-9 וה-10 נכלל ב-פולאצק. ב-1129 סופחה על ידי קייב. ב-1146 השליטה בנסיכות חזרה לשושלת פולוצק. במאה ה-13 נכלל ב-הדוכסות הליטאית הגדולה. ב-1569, יצר איחוד לובלין את האיחוד הפולני-ליטאי.

הדוכסות הליטאית הגדולה, מפה מאת טוביאס לוטר (Tobias Lotter)‏, 1780 Map of The Grand Duchy of Lithuania 1780

ב-1569, יצר איחוד לובלין את האיחוד הפולני-ליטאי-רפובליקת שני העמים – The Polish–Lithuanian Commonwealth

Polish-Lithuanian Commonwealth in 1582 יוצר: User:Mathiasrex Maciej Szczepańczyk, based on layers of User:Halibutt – האיחוד הפולני-ליטאי, הידוע גם כרפובליקת שני העמים

מינסק שרדה גלי הרס נוראים. אפשר להגיד שאלימות בדם שלה. (1) גל ההרס הראשון היה הפלישה המונגולית לרוס בשנים 1237–1239. (2) גל ההרס השני היה במלחמת רוסיה-פולין (1654–1667). (3) גל ההרס השלישי היה במלחמה הצפונית הגדולה ב-1708 וב-1709.

ב-1795 לאחר חלוקתה של הממלכה המאוחדת של פולין וליטא, עבר שטחה של בלארוס לאימפריה הרוסית. בני העם הבלארוסי, אוניאטים ברובם, אולצו להמיר את דתם לנצרות פרבוסלבית, ונערכה רוסיפיקציה של התושבים.

בסוף המאה ה-19 אוכלוסית היהודים היתה 45% של העיר מינסק. היו יותר בתי כנסת במינסק מכנסיות. היה רחוב יהודי בו (היום נקרא רחוב קולקטורנאיה) רוכזו גלי הילדים, בתי הספר

ב-1915, העיר הייתה עיר חזית. מספר מפעלים נסגרו והתושבים התחילו להתפנות למזרח. מינסק נהפכה למפקדה של החזית המערבית של הצבא הרוסי והייתה בית לבתי חולים צבאיים ולבסיסי אספקה צבאיים. לאחר מהפכת אוקטובר ב-1917 הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה העממית של בלארוס. בשנים 1918-1921 מינסק ובלארוס עברו ידים בין האדומים, הלבנים, הגרמנים, והפולנים. ב-1921, לפי הסכם ריגה נמסרה העיר לרוסיה ונהפכה לבירת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס – אשר ב-1922 הפכה לאחת המייסדות של ברית המועצות.

The First World War affected the development of Minsk tremendously. By 1915, Minsk was a battle-front city. Some factories were closed down, and residents began evacuating to the east. Minsk became the headquarters of the Western Front of the Russian army.

The Russian Revolution had an immediate effect in Minsk. A Workers’ Soviet was established in Minsk in October 1917, drawing much of its support from disaffected soldiers and workers. After the Treaty of Brest-Litovsk, German forces occupied Minsk on 21 February 1918. On 25 March 1918, Minsk was proclaimed the capital of the Belarusian People’s Republic. The republic was short-lived. In December 1918, Minsk was taken over by the Red Army. In January 1919 Minsk was proclaimed the capital of the Belorussian SSR. Later in 1919 (see Operation Minsk) and again in 1920, the city was controlled by the Second Polish Republic during the course of the Polish-Bolshevik War between 8 August 1919 and 11 July 1920 and again between 14 October 1920 and 19 March 1921.

Under the terms of the Peace of Riga, Minsk was handed back to the Russian SFSR (Russian Socialist Federative Soviet Republic) and became the capital of the Belorussian SSR, one of the founding republics of the USSR (Union of Soviet Socialist Republics).

הקהילה היהודית של מינסק – The Jewish Community of Minsk

קהילת היהודים במינסק הייתה בין החשובות במזרח אירופה.התפתחותה דומה לזו של העיר שקלוב.

ב-1489 יהודי התמנה על גביית מיסים בעיר מטעם השלטון הליטאי.

יהודים התחילו להתיישב בעיר במאה ה-16.

ב-1579 המלך סטפאן באטורי הוציא אישור ליהודים לסחור בעיר. המלך זיגמונט השלישי ואזה ביטל אישור זה ב-1606 בעקבות פניית הנוצרים. אולם ב-1609 היהודים שוחררו ממסים מיוחדים.

ב-1616 הורשה להם לפרוס בעיר את מרכולתם.

ב-1629 הורשו לפתוח חנויות.

בזמן המלחמה הפולנית-רוסית (1667-‏1654) נטשו היהודים את העיר בעקבות הכיבוש הרוסי ב-1655, אך בחזרתה לפולין ב-1658 חזרו גם היהודים. עדיין ליהודים לא היה אישור להתיישב בעיר והם נאלצו לשכור בתים מאוניאטים, ועקב כך סבלו סבל כפול, שכן הופנתה נגדם שנאת הנוצרים האורתודוקסים, גם כלפי בעלי בתיהם וגם כלפי היהודים עצמם.

בלארוס הייתה ערש התרבות היהודית הליטאית, ובתחמה פעלו ישיבות מפורסמות. בהשפעת הגאון מווילנה (1720-1797) הוקמו בעיר מספר ישיבות. חלק גדול מהיהודים החרדים (אלו שאינם חסידים או ספרדים) שומרים עד היום את ההגדרה של ‘יהודים ליטאים’, שמבחינה היסטורית חלה על כל יהודי בלארוס.

במפקד האוכלוסין שנערך ב-1766 חיו בתחומי בלארוס של היום 62,800 יהודים, כאשר שתי הקהילות הגדולות היו מינסק ופינסק עם כ-1400 יהודים בכל אחת.

מפקד האוכלוסין שערכה רוסיה הצארית ב-1897 גילה כי בתחומי בלארוס של היום חיו 910,000 יהודים (הקבוצה האתנית השנייה בגודלה – 13.6% מתושבי הארץ כולה) היהודים היוו 21% בתחומי האימפריה הרוסית. הקהילה הגדולה ביותר הייתה במינסק (47,560 מתוך 91,494 – 52% מתושבי העיר). בתקופה זו היו היהודים הקבוצה האתנית העירונית הגדולה ביותר בבלארוס (59.4%).

youtube

עד למלחמת העולם הראשונה הייתה בבלארוס אוכלוסייה יהודית גדולה ובעלת תרבות מפוארת. הקהילות הגדולות היו במינסק, הרודנה, פינסק, הומל, מוהילב וויטבסק. בערים אלה היוו היהודים אחוז גדול מכלל האוכלוסייה. היה בה גם גרעין של השכלה כללית, שהבולט בחבריה היה חיים נחמן ביאליק. בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 שימשה מרכז לתנועת הפועלים היהודית.

בין שתי מלחמות העולם הייתה בלארוס מחולקת בין ברית המועצות לפולין. ב-1926 חיו בבלארוס (הסובייטית) 407,000 יהודים ומספר דומה של יהודים חי בחלקה הפולני של בלארוס.

בחלק הסובייטי היוו היהודים את הקבוצה האתנית השנייה בגודלה (8%) ואחת השפות הרשמיות של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית הייתה היידיש. בתחילת שנות ה-20 התקיימו חיי קהילה ענפים, אך הללו גוועו עם הקולקטיביזציה והרדיפות של תקופת סטלין.

ברבנות העיר כיהנו והתגוררו רבנים מפורסמים וביניהם: הרב יחיאל היילפרין – מחבר “סדר הדורות”, הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן שכונה ה”גדול ממינסק”, הרב בנימין הכהן שקוביצקי שכונה “המגיד ממינסק”, והרב גרשון תנחום ממינסק.

After the 1569 Polish–Lithuanian union, the city became a destination for migrating Jews (Ashkenazim, who worked in the retail trade and as craftsmen, as other opportunities were prohibited by discrimination laws). Many Minsk residents became polonised, adopting the language of the dominant Poles and assimilating to its culture. After the partition of Poland-Lithuania in 1793, Minsk became part of the Russian Empire. The Russians dominated the city’s culture. At the time of the 1897 census under the Russian Empire, Jews were the largest ethnic group in Minsk, at 52% of the population, with 47,500 of the 91,000 residents. Between the 1880s and 1930s many Jews emigrated from the city to the United States as part of a Belarusian diaspora.

הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – The Molotov–Ribbentrop Pact

לפני השואה חיו בבלארוס כ-750,000 יהודים, מרביתם בחלקה המערבי, שהיה עד 1939 בשלטון פולין. לא פחות מ-5,295 ישובים בלארוסים נשרפו ונחרבו על ידי הנאצים. פעמים רבות כל התושבים נהרגו – עד 1,500 קורבנות כענש לשיתוף עם הפרטיזנים.

ב-1939 סיפחה ברית המועצות את מערב בלארוס אחרי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. הקהילות בשני חצאי בלארוס היו שונות בתכלית האחת מהשנייה. יהודי מזרח בלארוס היו מעיקרם עירוניים, חילונים ודוברי רוסית – בעוד אלו מהמערב שימרו את תרבות השטעטל, היה בהם אחוז גבוה של דתיים והשפה העיקרית הייתה היידיש.

הסכם ברסט-ליטובסק. מקור http://commons.wikimedia.org/wiki/Image:Ribbentrop-Molotov.svg יוצר: The Molotov–Ribbentrop Pact Peter Hanula

The Battle of Bialystok-Minsk – June 1941

This video examines a battle that involved over 1.4 million soldiers. The battle was one of the first engagements in Operation Barbarossa, and astoundingly decisive.

youtube

German Invasion Of Russia – June 1941

The movie from “British Pathé” below shows panning shot along road of advancing German troops passing retreating Russian prisoners. Various shots of German infantry advancing through smoke and rubble strewn town. Various shots of German tanks advancing through town (possibly Minsk) and across the bridge. Several shots of the German tanks advancing across Russian farmland. Burning Russian tanks seen in cornfields, prisoners walking along. Various shots of German heavy artillery shelling town of Brest-Litowsk. Various shots on outskirts of town, Russian troops with white flags surrender. Shots of large numbers of prisoners being rounded up and marched off. German troops in town mopping up snipers. Various shots of German antiaircraft guns in action. Flak in sky and Russian plane crashes into field. Close up shot of burning wreckage of plane in field.

youtube

השואה במינסק – The Holocaust in Minsk

כשהגרמנים פלשו לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 כחלק ממבצע ברברוסה, מינסק נמצאה באופן מיידי תחת התקפה. העיר הופצצה ביום הראשון לפלישה ואחרי ארבעה ימים היא עברה לשליטת הוורמאכט. הגרמנים הפכו את העיר למרכז נציבות הרייך אוסטלנד. קומוניסטים נהרגו או נכלאו. ב-1942 מינסק נהפכה למרכז חשוב של תנועת ההתנגדות של הפרטיזנים הסובייטים. עד 1991 הייתה בלארוס “הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס”, כלומר רפובליקה סובייטית בברית המועצות. באוגוסט 1991, אחרי כישלון ההפיכה במוסקבה, הכריזה בלארוס סופית על עצמאותה.

Under the Nazi occupation of the Second World War, working through local populations, Germans instituted deportation of Jewish citizens to concentration camps, murdering most of them there. The Jewish community of Minsk suffered catastrophic losses in the Holocaust. From more than half the population of the city, the percentage of Jews dropped to less than 10% more than ten years after the war.

אנדרטה בכפר הירוק לזכר מאשה ברוסקינה ושאר הלוחמות היהודיות שנספו במלחמתן נגד הנאצים – Holocaust Memorial in Minsk

Downtown Minsk – Belarusian capital, that was completely demolished in WWII by the bombings. The large building in the distance is an Opera House. מרכז מינדסק אחרי הפגזה

השואה בבלארוס הסובייטית החלה בקיץ 1941, במהלך התקפה גרמנית על עמדות סובייטיות במבצע ברברוסה.מינסק הופצצה והוורמאכט כבש אותה ב-28 ביוני 1941. ב-3 ביולי 1941, במהלך האקציה הראשונה במינסק, הוצעדו 2,000 יהודים בני האינטליגנציה ליער ונרצחו. האיינזצגרופן ביצע מעשי טבח מעבר לגבול הגרמני-סובייטי ותעד בכתב מעשים אלה.

Minsk-Juden Column of prisoners of the Minsk ghetto on the street. 1941 הארכיון הפדרלי הגרמני Blue pencil.svg wikidata:Q685753 Herrmann, Ernst – Bildbestand (N 1576 Bild) מספר גישה N 1576 Bild-006 אסירים יהודים 1941

הארכיון הפדרלי הגרמני Blue pencil.svg wikidata:Q685753 Jews in forced labor in Minsk. February 1942 יהודים אסירים 1942 Allgemeiner Deutscher Nachrichtendienst – Zentralbild (Bild 183)

youtube

בשואה הושמדה מרבית הקהילה היהודית. עם כיבושה של בלארוס על ידי גרמניה הנאצית ב-1941 הצליחו חלק מן היהודים להימלט מזרחה (בעיקר מהחלק המזרחי, שהותקף מאוחר יותר), בעוד רוב הנשארים נרצחו. לפי נתונים היסטוריים שונים, בשואה נספו 86% מיהודי מערב בלארוסו-36% מיהודי מזרח בלארוס.

Head of the Minsk ghetto Mikhail Gebelev ראש הגטו של מינסק

גטו מינסק -The Minsk Ghetto

The Soviet census of 1926 showed 53,700 Jews living in Minsk constituting close to 41% of the city’s inhabitants.The ghetto was created soon after the German invasion of the Soviet Union and capture of the city of Minsk, capital of the Belorussian SSR, on 28 June 1941. On the fifth day after the occupation, 2,000 Jewish intelligentsia were massacred by the Germans; from then on, murders of Jews became a common occurrence. About 20,000 Jews were murdered within the first few months of the German occupation, mostly by the Einsatzgruppen squads. On 17 July 1941 the German occupational authority, the Reichskommissariat Ostland, was created. On 20 July, the Minsk Ghetto was established. A Jewish Council (Judenrat) was established as well. The total population of the ghetto was about 80,000 (over 100,000 according to some sources), of which about 50,000 were pre-war inhabitants, and the remainder (30,000 or more) were refugees and Jews forcibly resettled by the Germans from nearby settlements. In November 1941 a second ghetto was established in Minsk for Jews deported from the West, known as Ghetto Hamburg, which adjoined the main Minsk ghetto. Above the entrance to this separate ghetto was a sign: Sonderghetto (Special Ghetto). Every night the Gestapo would murder 70–80 of the new arrivals. This ghetto was divided into five sections, according to the places from which the inhabitants came: Hamburg, Frankfurt, Berlin, the Rhineland, Bremen, and Vienna. Most of the Jews in this ghetto were from Germany and the Protectorate of Bohemia and Moravia; at its height it had about 35,000 residents. Little contact was permitted between the inhabitants of the two ghettos. By August fewer than 9,000 Jews were left in the ghetto according to German official documents. The ghetto was liquidated on 21 October 1943, with many Minsk Jews perishing in the Sobibor extermination camp. Several thousand were massacred at Maly Trostenets extermination camp (before the war, Maly Trostenets was a village a few miles to the east of Minsk). By the time the Red Army retook the city on 3 July 1944, there were only a few Jewish survivors.

youtube

הגטו של מינסק – The Minsk Ghetto

בעיר מינסק הוקם גטו מינסק, שהיה הגטו שהחזיק הכי הרבה זמן בשטחי ברית המועצות הכבושים. יהודי הגטו הוצאו במספר אקציות להריגה בבורות ענק שנחפרו בקרבת הכפרים טוצ׳ינקה ומאלי טרוסטינץ (ראה מטה). ב-8 ביולי 1941 פקד ריינהרד היידריך לירות בכל היהודים הזכרים בשטח הכבוש בין הגילים 15 ל-45, כבפרטיזנים סובייטים. באוגוסט צורפו לנורים נשים, ילדים וקשישים.

Map of the Minsk Ghetto by professor Barbara Epstein מפת גטו מינסק

Minsk During the Occupation – מינסק כבושה

youtube

כ-11,600 יהודים במינסק נלקחו במשאיות אל הכפר הסמוך טוצ’ינקה (טוצ’ינקי) ונורו בידי חברי האיינזצגרופה א’. ההיסטוריון מרטין גילברט כתב כי הקומיסר הכללי שלנציבות הרייך אוסטלנד, וילהלם קובה, השתתף אישית בהרג במרס 1942 בגטו מינסק.

פעולות חיסול בשטחים (כולל העיר מינסק) שנכבשו על ידי הגרמנים מאז יוני 1941 נערכו במספר מקומות בולטים בבלארוס של ימינו. הקורבנות הועברו ברכבת גם לאתר ההשמדה ברונה גורה.

******************

Museum of History and Culture of Jews of Belarus – מוזיאון תולדות היהודים בבלארוס ותרבותם

Museum of Jewish History and Culture in Belarus is a small museum in Minsk, Belarus. It was founded in 2002 by historian Inna Gerasimova in conjunction with the American Jewish Joint Distribution Committee. The Joint Committee and the “Union of Belarusian Jewish Organizations and Communities” supports the museum, along with the local Belarusian Jewish community. Offices for local Jewish community services are located in the same building. The entire exhibition of the museum consists of those items that were donated by local residents and their descendants. The earliest exhibits in it date back to the end of the 19th century. The present director is Julia Mikolutzkaya. [All photos with permission of the Museum]

Museum of History and Culture of Jews of Belarus

28 V Khoruzhey Street Minsk, 220 123, Belarus

Tel: 375298018635, 375172867961 [email protected] Opening hours: Mon – Sun – By appointment – Free admission

A virtual tour of the museum is available in English.

**************

פרויקט הנצחת זכרון השואה – Project Anne Frank and the Memory of the Second World War in Belarus

youtube

Video was created in Minsk on 27-29 of August 2015 in the framework of the project Anne Frank and the Memory of the Second World War in Belarus supported by the Embassy of the Kingdom of the Netherlands and Konrad Adenauer Foundation.

*********

Belarusian State Museum of the History of the Great Patriotic War – מוזיאון בלארוס לזכר מלחמת העולם השניה

The Belarusian State Museum of the History of the Great Patriotic War was the world’s first museum to tell the story of the bloodiest war of the 20th century (founded 30 September 1943 in Moscow since Minsk had been evactuated). In August 1944 it was moved to the liberated Minsk to one of the few intact buildings in the destructed and looted Minsk. Today it is one of the most important and biggest war museums in the world, along with the well-stocked museums in Moscow, Kiev, and New Orleans. In those terrible years Belarus lost every third resident. More than 3 million people died, including about 50,000 partisans and underground fighters. Throughout the country there were 250 death camps, including the infamous Trostenets, one of the largest after Auschwitz, Majdanek and Treblinka. The museum does not mention Jews as such, only Belarus citizens. The audio guide does not include Yiddish.

Belarusian Great Patriotic War Museum Photo: Julian Nyča

*********

Minsk Holocaust Monument in Jerusalem – אנדרטת שואת מינסק בירושלים

אלפים מיהודי הגטו נמלטו ממנו ליערות הסמוכים ולחמו שם כנגד הגרמנים (למשל, מאשה ברוסקינה). אחרוני היהודים בגטו, שהועסקו בעבודות כפיה נשלחו אל מותם במחנההמוות סוביבור, או שנורו למוות בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1943. כנראה, רק 13 יהודים שרדו את הגטו.

Minsk Jewery memorial at , Kiriat Shaul Cemetery’ Israel צילום: דוד שי

*********

Holocaust Monuments in Minsk – אנדרטות שואה במינסק

The monument to victims of Minsk ghetto at Pritytskogo street, Minsk, Belarus צילום:Vadim Sazanovich אנדרטה לקרבנות השואה במינסק

El Maleh Rachamim/G-D Full of Mercy/ Kaddish

שיקום הקהילה היהודית במינסק – Rebuilding the Jewish Community after the War

לאחר המלחמה חזרו חלק מן הניצולים לבלארוס. החיים היהודיים קמו לתחייה האופן יחסי בהשואה ליתר לברית המועצות. במינסק התנהל תיאטרון יהודי בהנהלת שלמה מיכאלס; בקהילות רבות הוסיפו להתקיים רבנים ובתי כנסת. בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 ידעה העיר התנכלויות של השלטונות לפעילות היהודית. בינואר 1948 על ידי סוכני הק.ג.ב. נרצח ראש התיאטרון היהודי שלמה מיכואלס, יושב ראש הוועד, בתאונת דרכים מבוימת . ב-1949 נסגר התיאטרון היהודי ועובדיו פוטרו. לאחר רצח מיכאלס ומשפט הרופאים ב-1953, חוסלה מרבית הפעילות. נוסף על כך, השלטונות הסובייטים עודדו יהודים רבים לעזוב את בלארוס ואוקראינה ולהתיישב בעומק רוסיה ומרכז אסיה, כדי לפתח את האזורים הללו מבחינה כלכלית.

ב-1959 הוחרם בית הכנסת הגדול, ובניינו עבר לידי תיאטרון גורקי. ב-1959 האוכלוסייה היהודית מנתה 38,842 נפשות. בשנות ה-60 נאסר על קבורה בבית הקברות היהודי, ולאחר מכן הוא נהרס ונהפך לאצטדיון דינמו.

בתקופת הפרסטרויקה התחדשה הפעילות הקהילתית. ב-1988 הוקמה “אגודת חובבי התרבות היהודית” על שם יצחק חריק. ב-1989 נפתח בית הספר היהודי החד שבועי על ידי יורי דורן, שלאחר מכן הקים את iro – התאחדות יהודי בלארוס. בלארוסים כחסידי אומות העולם. כל האותות הוענקו לאחר פירוק ברית המועצות. רבים מהמעוטרים באות הגיעו ממינסק, ועד כה כבר נפטרו.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 התעוררו החיים היהודיים שוב; הוקמו בתי ספר במקומות שונים, ושבו רבנים לעמוד בראש הקהילות. לפני ��חילת העלייה גדולה של שנות ה-90 היו בבלארוס 112,000 יהודים. בין השנים 1990–2004 עלו לישראל כ-70,000 עולים מבלארוס.

כיום קיימים במינסק שני בתי כנסת של התאחדות יהודי בלארוס – האחד מתפלל בנוסח אשכנז, והאחר של חסידות חב”ד, בראשות שליח חב”ד במקום הרב שניאור זלמן דייטש. עד ינואר 2017 הכיר יד ושם ב-641 חסידי אומות העולם.

מינסק בשנות ה-30 Minsk in the 1930s

youtube

מינסק היום – Minsk Today

youtube

Minister of sport and tourism in Belarus released an official video clip promoting spiritual Jewish tourism to Belarus. In Belarus there are buildings of formerly world famous yeshivas in such shtetls as Radun, Mir, Volozhyn, Baranovichy. There are buildings of former synagogues, few graves of famous Rabbis; the most often visited one is the grave of Rabbi Chofetz Chaim.

ביבליוגרפיה

IN AUGUST OF 1944 Russian-Belarusian WWII movie with English subtitles

Forty Five Years on the Block – The Autobiography Of Abraham Zalman Cohen: אנגלית

המלצה של הושבילים:- Jewish Tour Agency

The Jewish Tour Agency was founded in 2005 to provide the Jews from different countries of the world with the possibility to discover, to explore and to study the rich Jewish heritage of Belarus, offering offers group and individual tours over Belarus, Lithuania, Poland, Russia and Ukraine.

Minsk, 220002 Belarus Daumana 13B, office 7 Tel: +375 17 288 69 58 + 375 29 65 65 965 [email protected]

*********

All the links to our pilgrimage to Belarus

מינסק – Minsk

יאמא – Yama

מאלי טרוסטינץ – Maly Trostinets

חאטין – Khatyn

בורוסוב – Borisov

שקלוב – Shklov

םוגילב – Mogilev

בושאַוויץ – Bogushevichi

סמילביצ׳י – Смілавічы

מינסק – Минск – Minsk היכונו למסע צליינות וחיפוש אחר מקורות המשפחה שלי ברוסיה הלבנה - הן מצד אבא והן מצד אמא.

#Maly Trostinets #Minsk #The Pit #Малы́ Трасцяне́ц #Минск #אנדרטת הבור #בלארוס #יאמא #מאלי טרוסטינץ #מינסק

0 notes

hoshvilim · 5 years ago

Text

הפוסט הזה ״הושבילים״ מציג כיצד בני הדור השני והשלישי מנציחים את קרוביהם שנרצחו בהשואה. כאן נחשוף בפניכם סיפור אישי ומשפחתי. הפוסט הזה מיועד להציג את פרויקט אבני נגף Stolperstein (בגרמנית) – Struikelstene (בהולנדית) של האמן הגרמני גונטר דמניג באירופה בכלל והפרויקט בהולנד דרך מסע ההנצחה של סבא וסבתא של משפחתי, תושבי הילפרסום-Hilversum בהולנד, שגורשו למחנה ווסטרבורק בשנת 1943 ונרצחו באכזריות בשנת 1943. נסקור כאן את תולדות העיר הילפרסום והאיזור Het Gooi, תולדות הקהילה היהודית במקום, הכיבוש הנאצי בהילפרסום, והשואה בהילפרסום. בסוף תוכלו לצפות בסרטון איכותי מאוד (בהולנדית) על תקופת הכיבוש הנאצי והשואה בעיר הילפרסום. [לנוחיותכם סיכמתי בעברית את הנקודות המרכזיות של הסרטון.]

הזריזות של ההולנדים לקיים את ״הפתרון הסופי״

ועידת ואנזה (Wannseekonferenz) התקיימה ב-20 בינואר 1942. בועידה הנאצים קיבלו החלטת לבצע את ״הפתרון הסופי״ – התוכנית להשמדת יהודי אירופה. עד אמע יוני 1942 כל יהודי הילפרסום כבר גורשו לאמסטרדם. בטקס Struikelstene – אבן נגף של של המשפחה שלנו, שהתקיים ב- 10.09.19, ראש הקהילה היהודית הקטנטנה של הילפרסום, מר קליין, הדגיש שבעיר זאת מילאו את הוראות בנאצים בזריזות ובדייקנות.

אבני נגף – Struikelstene (בהולנדית) – Stumbling Block (אנגלית)

אבני נגף – Stolperstein (בגרמנית), הוא שמו של פרויקט הנצחה מיוחד בערים שונות באירופה. הפרויקט הוא פרי יצירתו של האמן הגרמני גונטר דמניג. דמינג הוא בן “הדור השני” – אביו היה חייל נאצי. בחברה הישראלית, הביטוי “הדור השני” מכוון לילדיהם של ניצולי השואה. ואילו בגרמניה, הביטוי “הדור השני” מכוון לבניהם ולבנותיהם של גרמנים שהיו נאצים בעלי עבר קודר ואפל. דמינג מייצר את כל האבנים וחורט עליהן בעצמו. זאת, בשל רצונו שפרויקט ההנצחה יישאר אישי. האבנים בולטות מעט מעל פני המדרכה. גם כיום, לאחר שהניח מאות אלפי אבני נגף קטנות, דמינג מקפיד לחקור את פרטיהם של כל איש, אישה, ילד או ילדה שהוא מנציח.

ראשיתו של סיפור ההצלחה בתערוכה של דמניג ב-1991. אז הניח לראשונה סרט של כ-16 קילומטר לאורך שביל ששימש את הנאצים במאי 1940 כדי להוביל אלף צוענים מהעיר קלן שבמערב גרמניה לקרונות הרכבת הנוסעת מזרחה אל מחנות ההשמדה. זו הייתה חזרה כללית לקראת השמדת היהודים.

יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם. (הכותל מילים: יוסי גמזו)

https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/transcoded/3/34/Verlegung_Stolperstein_Historisches_Rathaus_K%C3%B6ln.WebM/Verlegung_Stolperstein_Historisches_Rathaus_K%C3%B6ln.WebM.480p.vp9.webm

אבני הנגף של דמניג שקועות במדרכות בערים שונות במטרה להזכיר לעוברים ושבים את קורבנות הנאציזם. נכון לסוף שנת 2018 הונחו מעל ל-70,000 אבני נגף בערים רבות ברחבי אירופה:בכ-610 יישובים בגרמניה, באוסטריה, באיטליה, בהולנד, הונגריה, אוקראינה, מקדוניה, צ’כיה ובלגיה. האבנים מציינות קורבנות הנאצים יהודים וגם מקהילות שונות: צוענים, אנשים שהומתו במסגרת תוכנית האותנסיה הנאצית (שסבלו מפגמים גופניים, כמומים מולדים או מחלות כרוניות וכן מקשיים נפשיים כמובן), אסירים פוליטיים, הומוסקסואלים וחסרי בית)

ב-1995 הניח דמניג באופן נסיוני (ומבלי לקבל רשות) את האבנים הראשונות ברחובות קלן

ב-1995 הוא הניח את “אבני הנגף” בקרויצברג, שכונה בברלין.

ב-1996 הניח דמניג 55 אבנים בברלין במסגרת פרויקט “אמנים מחפשים את אושוויץ”.

ב-1997 הונחו שתי האבנים הראשונות לזכר עדי יהוה בעיירה סט. גאורגן, ליד זלצבורג.

ב-2001 לאחר שהוסרו המכשולים הבירוקרטיים, הוא קיבל רשות להניח עוד 600 אבני-נגף בקלן.

Laying of stumbling blocks – The photo shows the artist Gunter Demnig

דמניג מכין קוביית בטון בגודל 10X10 ס״מ, ומחבר אליה לוחית פליז, עליה נחרטים הפרטים הבאים: הכותרת “כאן גר…” או “כאן חי…”, שם הנספה, שנת הלידה ומה עלה בגורלו – על פי רוב תאריך המוות או המשלוח למחנה.

התנגדות לאבני נגף: התעוררה התנגדות לאבני נגף בערים שונות מכמה סיבות: האבנים מזכירות את השימוש של הנאצים במצבות קברים בסלילה, הולכי רגל ידרסו על האבנים, פחד מאינפלציה של אנדרטות, וסתם אנטי-שמיות.

אבני נגף בהולנד

פרויקט אבני נגף פעיל מאד בהולנד. אבני הנגף בהולנד הונחו בנובמבר 2007 ב-Borne. הראשונים בהילפרסום הונחו ב2009. כל אבני הנגף בהולנד ובלגיה הם של יהודים.

ב-אפריל 2009 ב-Sneek ו-Glanerbrug.

במאי 2009 ב:Bos en Lommer, Westerpark, Zuideramstel, Oud-Zuid Amsterdam, Weesp, Eindhoven,Almelo, Borne, Doesburg, Zaandam, Haarlem and Leiden

ב-אפריל 2010 ב-Holten, Haaksbergen, Tilburg, Roosendaal, Werkendam, Tiel, Rotterdam, Utrecht, Hilversum, Leeuwarden and Haren. הונחו גם ב-Amsterdam and Utrecht לזכר השחקנים היהודיים שזכו במדליות זהב באולימפיאדה של 1928.

עירית הולפרסום מחליטה להמשיך מבצע ״אבני הנגף״ – Hilversum continues with stumbling stones

Tuesday 26 Feb 2019

HILVERSUM – The municipality will continue to place stumbling stones in Hilversum. The college decided that today. The municipality asks the Foundation for the Preservation of the Jewish Heritage Gooi and Vechtstreek to place 408 stumbling stones in the coming years. This brings the World War II memorials to the entire city. The stumbling stones are placed in memory of the Jews who lived in Hilversum during the Second World War, were taken away and put to death. The small, gold-shining stones on the sidewalk are therefore a tangible reminder of the horrors of our time. The stumbling stones are an initiative of German artist Gunter Demnig and together form the largest art project in public space in Europe

The city council of Hilversum already decided in 2015 that they wanted 750 stumbling stones to be placed throughout the city. The project has paused for a while, but is now being restarted. Responsible alderman Wimar Jaeger is happy with the decision. “I am very happy that we can now complete the making of the memory permanent. It would be unthinkable that not all Jewish victims are commemorated in this way.” The Foundation for the Preservation of the Jewish Heritage Gooi and Vechtstreek has been placing stumbling stones since 2009. They placed the first 272 stumbling stones in front of the municipality and also erected the Rudelsheim monument, in memory of 70 deported and killed children and supervisors of the former Rudelsheim Foundation. The foundation will also place the remaining 408 stumbling stones. Because Hilversum is not the only place that waits for the ten by ten centimeters of small stones and Demnig, as Jaeger says, also has only two hands, it takes a few years before all the stones are placed. The alderman hopes for roughly thirty to forty stones per year. It will soon become clear when and where the next stones will be placed

תולדות העיר הילפרסום בהולנד

הילפרסום (Hilversum – משמעות: הבית של הילברט) ממוקמת במרכז Het Gooi (המכונה ביתם של העשירים והמפורסמים). קוראים לה ‘garden city’ +’villa village’ +’garden of Amsterdam’. הילפרסום היא העיר החשובה ביותר ב- Het Gooi. היא עלתה על Naaden נמאה ה-18 בגלל ההתפתחות המהיר של צמר, טקסטיל ושטיחים. משפחות עשירות מאמסטרדם בנו בתים בהילפרסום ויצרו אוירה קתולית בעיר. הם בנו את הכנסייה הקתולית – כנסיית St . Vitus Church של הארכיטקט Pierre Cuype. ��כומר של כנסייה זו, Pastor J. Dresmé, שהיכר את משפחתנו בלוויה של To Van De Weijer, השתתף בטקס ה-Struikelstene שלנו.

St. Vitus Church (architect Pierre Cuypers, construction Karel de Bazel), in a watercolor by K.P.C. de Bazel Rijksdienst voor het Cultureel Erfgoed הכנסייה הקתולים הגדולה במרכז הילפרסום. הכומר של הכנסייה השתתף בטקס ״אבן נגף״ שלנו

הילפרסום היא מרכז שידורי הרדיו והטלויזיה. בית חרושתNederlandse Seintoestellen Fabriek למכשירי שידור וקליטה של רדיו נבנה בשנת 1918 ובעקבותיו הוקם Netherlands Public Broadcasting. תחנת הרדיו של הילפרסום שידרה ב-1933 תוכנית ״Talk on Palestine״ ותוכנית שירה ביידיש ועברית: Jewish Songs, sung by Leo Fuld : 1, Ghetto (Benatzky ; 2, Yismach Moshe (Roskin) ; 3, Gott in sein Mishpot is gerecht (Meierowitz-Berman) ; 4, Steh auf, mein Volk (Goldfaden.

בית העירייה Raadhuis van Hilversum הוקם בשנת 1931 על ידי הארכיטקט Willem Marinus Dudok. בשנות הכיבוש הנאצי היה משרד ה- Wehrmacht. המגדל הבולט הוסווה מעיני הטייסים האנגלים והאמריקאים. קריון – carillon הפעמונים במגדל צילצלו חי כל שעה עגולה מלפני 1940 עד שנות ה-1960.

Roundtheworld – Own work Hilversum Town Hall: the finest example of the work of architect Willem Marinus Dudok בנין עיריית הולפרסום נחשב השג ארכיטקטוני. מיד לאחר בכיבוש הגרמני הפך למשרדי הצבא הגרמני.

האוכלוסיה מתמעטת ומזדקנת. ב-1965 היו 103,000 תושבים ובשנת 2016 רק 88,000. בניית מספר בתי אבות בעיר גרם לעלית הגיל הממוצע. בעיר יש תחנת של ״Gooilijn״ רכבת (Amsterdam / Schiphol – Amersfoort). בהילפרסום גשר הטבע (ecoduct) הארוך בעולם. הילפרסום איחרה את ה- 1958 Eurovision Song Contest.

Gooiland map drawn between 1725 and 1734 by Reinier and Joshua Ottens יוצר Inter-Antiquariaat Mefferdt & De Jonge מפת איזור Gooi סביב הילפרסום סורטט בין 1725-1734

Het Gooi – איזור חואי

משמעות השם היא יחידה מנהלית בתוך מדינה, והוא מקביל למונח “מחוז”. Het Gooi הוא האיזור סביב הילפרסום במחוז הולנד הצפונית. יחד עם Bussum ,Naarden ,Huizen ,Laren ,Blaricum הן יוצרות Randstad רנדסט סוג של ״metropolitan area״. Het Gooi היה אחד האיזור הראשונים להתישבות קבע בהולנד. התושבים היו רועי צאן ובקר.

Historic map of the Gooi מפה הסטורית של איזור חואי -Gooi

תולדות יהודי הילפרסום

בעת גירוש ספרד בשנת 1492 נמלטו חלק מיהודי ספרד לפורטוגל. אולם אף בפורטוגל המשיכו היהודים לסבול את רדיפות האינקוויזיציה וחלקם נאלצו להתנצר. מאה שנה לאחר גירוש ספרד, הגיעו לאמסטרדם צאצאי האנוסים מספרד ופורטוגל. באותה תקופה נלחמה הולנד בספרד, ולכן העדיפו היהודים שבאו מחצי האי האיברי, לקרוא את קהילתם “הקהילה הפורטוגזית” ולא הקהילה הספרדית.

במאה ה-17 אנשים עברו ממדינה למדינה בדומה להיום. מלחמת 30 השנה (1618-1648) ופרעות ת״ח-ת״ט ב1648 גרמו לבריחה של מיליוני אירופאים. גם אפליה דתית גרמה לרבים לחפש בתים חדשים. הרפובליקה ההולנדית, יחסית משגשג, וסובלנית, במיוחד באמסטרדם במחוז העשיר הולנד היוו מגנט לרבים. אמסטרדם גדלה פי שלשה במחצית הראשונה של המאה. העיר נזקקה לפועלים, עוזרות, בנאים, בעלי מלאכה, פועלי דפוס, מלומדים, וימאים לקיים את המשק הצומח והתרבות הבורגנית. האוכלוסיה היתה מאד מגוונת. הצייר רמברנדט שהתגורר ברובע היהודי גילה דוגמנים אקזוטיים המתאימים לציורי התנ״ך מבין המהגרים.

הצעדים הראשונים לקראת הקמתו של ארגון שירכז את כל הקהילות היהודיות נעשו כבר ב-1808, תחת שלטונו של נפוליאון.

חיים יהודיים בהילפרסום התחילו כבר בראשית המאה ה-18. אז התפללו ב-Kerkstraat לידGroeststraat.

בשנת 1751 נחנך בית עלמין על Gooise Vaart. בית הקברות היה בשימוש עד 1863 כאשר נרכש שטח ב-Vreelandseweg להקמת בית קברות חדש. הקברים בבית הקברות הישן הועברו בשנת 1937.

Postcard of the Gooische Vaart in Hilversum with the jewish cemetery, ca. 1914 בית הקברות היהודי העתיק מימין לתעלת Gooische Vaart

בשנת 1781 ראשי הישוב אישרו הקמת קהילה יהודית.

בשנת 1788 הגישו בקשה להקמת בית ��נסת.

בית הכנסת הוקם בשנת 1789.בית הכנסת היה ב-Zeedijk. הקהילה שגשגה. הארגונים היהודיים כללו ועד בית הכנסת, חברה קדישא, גמ״ח, ארגון נשים, ובית ספר יהודי ב-Zeedijk. מרכזים רפואיים יהודיים כללו: Rudelsheim Foundation , Beth Azarya, Beth Refu’a sanitarium, Friedman Foundation childrens health colonies, De Bergstichting orphanage, Zonnestraal sanitarium

Postcard of the Friedman Foundation in Hilversum, ca. 1930 צילום של בית החולים היהודי לילדים בהילפרסום

במאה ה-19 רוב היהודים היו קצבים או סוחרים.

בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה עלה המספר לכ-1400, כאשר פליטים יהודים מגרמניה אולצו להתיישב בה ובכמה ערים אחרות.

הצמיחה הגדולה ביותר של הקהילה היתה בין 1900-1930. הקהילה מנתה כאלף אנשים ב-1930 (600 משפחות) לפני המלחמה.

אוכלוסיה יהודית בהילפרסום והסביבה

1789 80 1809 184 1840 160 1869 246 1899 538 1930 1007 1951 200 1971 150 1998 40

Post-WWII Synagogue in Hilversum, The Netherlands בית כנסת בהילפרסום לאחר מלחמת העולם השניה

לאחרונה מדובר על איחוד הקהילות היהודיות של הילפרסום ובוסום.

תולדות משפחת ויינברג-Wijnberg (אדוארד אפרים ויינברג ורעיתו ריינה לבית

יש עדות למגורי משפחת ויינברג בצפון הולנד באופן רצוף מלפני תקופת נפוליאון. יתכן שהם היגרו מגרמניה במאה ה-17 או ה-18. משפחת ואן מנק לעומת זאת היא מעיר במרכז הולנד לא רחוק מהילפרסום.

משה יצחק ויינברג נפטר 1790 עמנואל טוביה ואן מנק

פיליפוס יצחק ויינברג גרונינגן 1785-1803 שלמה ואן מנק הרדרויק 1781-1834

יצחק ויינברג גרונינגן 1800-1872 עמנואל ואן מנק הרדרויק 1813-1894

פיליפוס ויינברג זודלרן 1824-1906 יעקב ואן מנק הרדרויק נולד 1854

יצחק ויינברג גרונינגן 1852-1934 (למטה רישום קבורתו בספרי הקהילה)

אפרים אדוארד ויינברג זודלרן 14.7.1881 – סוביבור 26.3.1943 י״ט אדר ב׳

ריינה ואן מנק הרדרויק 27.4.1888 – סוביבור 26.3.1943 י״ט אדר ב׳

ריינה ואן מנק-ויינברג למדה להיות קצרנית (סטנוגרפית) – 90 הברות לדקה עם שיחזור מהיר. הדוד היה סטנוגרף בפרלמנט ההולנדי.

איזידור יצחק ויינברג גרונינגן 22.8.1917 – אושוויץ 31.1.1943 כ״ה שבט

חתונה במלחמה של איזידור יצחק דוריס ויינברג וג׳נט אמה לבית במברג. נוכחו הורים ואחים

ואשתו ג׳נט אמה לבית במברג קלן, גרמניה 16.6.16 אושוויץ 24.9.42 י״ג תשרי

Memorial Book of the Federal Archives for the Victims of the Nazi Persecution of the Jews in Germany (1933-1945) תאריך רציחת ג׳נט אמה ויינברג בארכיון הגרמני הלאומי

בטסי (ביילה מינדלה) ויינברג – ארליך Groningen-חרונינגן 24.6.1919 – קרית אתא 27.7.1988 י״ג אב

ריינה לבית ואן מנק נולדה בהרדרויק. אדוארד וריינה התגוררו תחילה בחרונינגן במחוז חרונינגן בצפון המדינה. ילדיהם איזידור יצחק ובטסי נולדו בחרונינגן. ולאחר מכן עברה משפחת ויינברג להילפרסום במחוז Noord-Holland.

בטסי ויינברג ומקהלת הילדים של רדיו הולפרסום

Hilversum is often called “media city”, since it is the principal centre for radio and television broadcasting in the Netherlands, and is home to an extensive complex of radio and television studios and to the administrative headquarters of the multiple broadcasting organizations which make up the Netherlands Public Broadcasting system. Radio Netherlands, which has been broadcasting.

העיר הילפרסום מופיעה על כל מכשירי הרדיו באירופה (שמאל למעלה). כאן על מכשיר גרמני משנת 1939(צילום Ingeborg Wilke)

One result of the town’s history as an important radio transmission centre is that many older radio sets throughout Europe featured Hilversum as a pre-marked dial position on their tuning scales

הושבילים ביקר אצל חברים במזרח גרמניה בעלי אוסף של מכשירי רדיו עתיקים. בכולם בלט שם עיר השידור ההולנדי: ״Hilversum״

AVRO Childrens Choir – prewar (צילום לואיז אלפרדינג Louise Elverding) מקהלת הילדים של רדיו AVRO בהילפרסום

בטסי ויינברג בילדותה שרה כל שבוע במקהלת הילדים בניצוח של יעקב המל בתחנת AVRO cרדיו . המקהלה נוסדה ב-1929 בניצוח של Jacob Hamel – יעקב המל (1883-1943). כל יום שלhשי בשעה 17:00 היה שידור של מקהלת הילדים ברדיו. היו חוברות ותקליטי LP עם כל השירים ששרו במקהלה. במאי 1940, מיד לאחר הכיבוש הגרמני יעקב המל פוטר עקב יהדותו. המל נרצח בסוביבור.

youtube

הכיבוש הנאצי של הולנד

״הקרב על הולנד״ נמשך מ-10 במאי עד 14 במאי 1940. הקרב הסתיים בניצחון גרמני בעקבות כניעתה של הולנד, לאחר הפצצת רוטרדם בידי הלופטוואפה. הנאצים ציפו שיהיה קל לספח את הולנד כמו האנשלוס – Anschluss של אוסטריה. הפרעות של הקומוניסטים ההולנדים מנעו תוכנית זו.

‘עובד המספנה’, האנדרטה לזכר שביתת פברואר 1941 שפיסל מרי אנדריסן. ברקע בית הכנסת הפורטוגזי. צילום:Gus Maussen

מעצר יהודים הולנדים בפברואר 1941 באמסטרדם

הכיבוש הנאצי של הילפרסום

בלילה בין 14-15 למאי 1940 הצבא ההולנדי פוצץ את מגדל השידור של Nederlandse Seintoestellen Fabriek בהילפרסום. בלילה ב-14 למאי 1940 ה-Wehrmacht לקח את העיר ללא יריה אחת. לפני הכיבוש הנאצי כבר היו בהילפרסום 1000 פליטים יהודים מגרמניה. בשנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה עלה המספר לכ-1400 פליטים יהודים מגרמניה. ראש העיר של הילפרסום Karel de Wijkerslooth והוחלף עלידי Ernst von Bönninghausen חבר התנועה הנאצית.

בפרואר 1940 Karel de Wijkerslooth התמנה ראש עיריית הולפרסום. במשך החדשים הראשונים של המלחמה הוא נשא נאומים המיועדים למעמד הביניים בעיר בעיקר על נושא ארגון חיי היום-יום. בהדרגה הוא התחיל לתמוך בעמדות התומכות בגרמנים. ב-1940 הוא ייסד תנועה משלו – National Unity. ב2 ביולי 1940 הוא הכריז בישיבת מועצת העירייה על עצמו כמנהיג העם ההולנדי. הוא הקריא קטע מאילן היוחסין שלו לפיו נראה שלפי הקו הנשי של משפחתו הוא צאצא של Willem van Oranje גיבור הלאום. חברי המועצה התיחסו בקרירות ודחו את טענותיו של ראש העיר. הוא פוטר ב11 ליולי 1940. הוא התנדב להיות חייל ב-Waffen-SS ומ-1942 הוא נלחם בחזית המזרחית.

Ernst von Bönninghausen הצטרף לתנועת National Socialist Movement (NSB). בשנים 1940-1943 הוא מילא את תפקיד ראש העיר (government commissioner) של הילפרסום. לאחר מלחמת העולים השניה הוא נידון לשנתיים בכלא.

כריסטיאן, המפקד העליון של הצבא הגרמני בהולנד, התיישב בבית העירייה בהילברסום. המגדל הבולט של בית העירייה הוסווה מיד. מכאן ואילך בית העירייה נקרא גם “מבצר הילברסום“. Foto:http://www.nicospilt.com

הגירוש והרצח של חבר עיריית הילפרסום היהודי דוד לופז דיאס

להבדיל – חבר העיריה David Lopes Dias נאלץ להסתתר ובסוף מת ב- Mauthausen. מפקדת ה- Wehrmacht בהולנד התמקם בעיריה של הילפרסום. מחסומי טנקים הוקמו סביב לעיר ובונקרים (Wisseloord bunkers-Blaskowitzbunke על שם המפקד המקומי של הורמאכט) נחפרו.

The Memorial to David Lopes Dias in Hilversum is a reminder of alderman and resistance fighter David Lopes Dias. David Lopes Dias was an ardent fighter against Nazism and wrote for the first underground papers. David Lopes Dias was deported to the Mauthausen concentration camp, where he was killed on juli 10, 1942. Anneke Moerenhout הנצחה לחבר העיריה דוד לופז שנרצח בשואה

השואה בהילפרסום

השואה הכתה בהילפרסום מכה קשה. שלשה יהודים מיד התאבדו. עד אמע יוני 1942 כל יהודי הילפרסום גורשו לאמסטרדם. בית הכנסת ב- Zeedijk נהרס ב-1942. כלי קודש שהיו בבית הכנסת נגנבו אך ספרי התורה הוסתרו מראש ושרדו עד גמר המלחמה. מבנה בית הכנסת פורק חלק חלק על ידי התושבים בתקופה קשה של מחסור בחומרי בעירה ורעב בחורף 1944-1945.

באפריל 1943 אחרוני יהודי העיר גורשו למחנות ריכוז דרך כפר Vught. רק כעשרה אחוזים מיהודי העיר נשארו בחיים (ביניהם לשמחתי אמה של אשתי). שרדו כ-200 יהודים. בית Rüdelsheim שהיה מוסד לפגוע נפש הוחרם. תלמידים יהודים הועברו לבתי ספר מיוחדים. חלק ממנהלי בתי הספר הסכימו למסור רשימות תלמידים יהודיים. רק בבית ספר HBS סירבו המנהל ומורה אחד למסור רשימות יהודים והם נעצרו בגלל זה.

A Sign from the Period of Nazi Occupation of Hilversum, Holland: “Forbidden for Jews…!” Yad Vashem Artifacts Collection Gift of W. Niemoeller, Hobrede, Netherlands שלט נאצי שנשאר במקום בהילפרסום עשרות שנים לאחר השואה.

השואה הכתה בהילפרסום מכה קשה: רק כעשרה אחוזים מיהודי העיר נשארו בחיים.

הסיפור של רחוב וונדלפאד, שכונת Sint Vitusbuurt, הילפרסום

מספר גדול של יהודים התגוררו בשכנות טובה ברחוב וונדלפאד Wandelpad ליד תחנת הרכבת של הילפרסום. גם הרב של הקהילה היהודית, הרב דסברג, התגורר באותו רחוב ובטסי ויינברג למדה עברית בביתו. היחסים עם השכנים הלא יהודים היו מצויינים.

משפחת ויינברג: אדוארד עומד, ריינה, איזידור, בטסי, ודוד.

הבית ברחוב Wandelpad 90

המבנה האדום בגינה האחורית של משפחת ויינברג ברחוב Wandelpad 90. כאן בטסי כתבה שירים בעברית.

רחוב וונדלפאד – חברות עם שכנים לא יהודים

למשפחתנו (משפחת Wijnberg – ויינברג) מזל מיוחד שהשכנים של משפחת ויינברג היו משפחת ואן די וואייר – Laurens and Johanna Van de Weijer.

משפחת ואן דה וייר

בשבתות נעזרת משפחת ויינברג ב”גויים של שבת” להדלקת חימום ותאורה. משפחת ואן דה וייר עושים זאת ברצון. למשפחה חמישה ילדים טו, ניני, אטיי, נל, והארי. ניני סיפרה לנו: “כשהיינו ילדים שיחקנו בשבת אחת עם ילדי השכונה. חזרנו הביתה וצחקנו מכיסוי הראש השחור שהילדים היהודיים חבשו. אמא שלנו היסתה אותנו: ״היהדות היא דת עתיקה מאוד, אסור ללעוג למנהגים שלה'”. זו הסבתא של לואיז וגילן. הסבתא שלהן היתה עדוקה יותר מהאפיפיור.

משפחת ואן דה וייר החביאה בביתה דברי ערך ואלבומים של משפחתנו ושל משפחות יהודיות נוספות.

To ואחותה בגיל צעיר

טו, הבת הגדולה במשפחה, רכבה על אופניים ביער כשעה כל שבוע לבקר את בטסי במסתור ולהביא תלושי אוכל, עיתונים, ובעיקר לערוך חברה. כאשר בתה בדרכים בשלג ובקיץ בין משמרות גרמנים, אמה היתה מבקשת מהארי הקטן שיכרע ברך איתה בתפילה, ויתפללו ביחד שטו תחזור בשלום. לא פלא ששנים רבות אחר כך טו אמרה לנו: “כשיש בעיה או מחלה במשפחה של אחת מאיתנו, אנחנו נתפלל בשבילכם בכנסייה, ואתם תתפללו בשבילנו בבית הכנסת”. בזכות משפחת ואן דה וייר, יש לנו תיעוד, אלבומי תמונות, מכתבים ומסמכים מהימים הרגועים של לפני המלחמה.

בטסי וילדיה שמרו קשר הדוק עם To במשך שנים רבות. הנה סרטון של To שרה בבית אבות בהילפרסום.

youtube

המחבוא של בטסי

ראש המשפחה היה נפח ומפרזל סוסים ולו קשרים עם חקלאים בכל הסביבה. בזכותו נמצא מקום אצל איכר רווק זקן בשם Jaan יאן וסטברוק מחבוא לבת המשפחה בטסי ויינברג – האמא של אשתי. הכינוי של הבית הקטן של יאן ביער ב-Hollandsche Rading היה “de Vilde Baan״. יאן, פועל חקלאי, איש צדיק ותמים נהג לבטסי כבתו. בבית הקטן הסתיר אחר כך עוד 2 זוגות יהודים. הוא הוכרז כחסיד אומות העולם. האריך ימים עד גיל 91.

שתי ציירות אחיות Gretha Peick – Adri Pieck ציירות את הבית של יאן וסטברוק.

ציור של בית המחבוא על ידי בציירת Gretha Pieck. גרתה נפטרה משפעת ספרדית בשנת 1919. ציור צבעוני של אותו בית – בית המחבוא של Jaan. ציירה Adri Pieck, אחות של Gretha, בשנות ה-30

עדותה של זידי על הבית של יאן וסטברוק

סיפור שואת יהודי הולנד מפי בטסי ויינברך–ארליך ז“ל (סופר על ערש דווי לנכדתה הילה)

כל מה שלא בסוגריים הוא ציטוט מההקלטה של סבתא בטסי. הערות בסוגריים כאלה { } מוסיפות פרטים שלא אמרה כאן.

“ב– 10.5.1940 פלש הצבא הגרמני להולנד, ארץ שקטה, בה היו בזמן ההוא כ– 150,000 יהודים, כ-100,000 יהודים הולנדים וכ-50,000- יהודים שבאו מגרמניה, שחשבו שאולי יהיה להם מקלט בטוח, אבל רק לזמן קצר, כי גרמניה הגיעה גם להולנד. אחרי זה פלשו צבאות גרמניה לבלגיה, משם לצרפת ואחר–כך, בעצם לכל אירופה. הם חשבו גם לעבור לאנגליה אבל זאת לא עלה בידם. לאט–לאט התחילו לפרסם כל מיני הוראות. אסור ליהודים לקנות בחנויות של גויים, אסור ליהודים ללכת לגינות ציבוריות, אסור ליהודים ל��סוע ברכבת, אסור ליהודים לנסוע באוטובוס. אסור ואסור ואסור, ולאט לאט התהדקה החגורה סביב ליהודים והחיים הפכו לגיהינום.

אחר–כך התחילו לשלוח גברים למקומות מרוחקים מהערים הגדולות למחנות עבודה ובדרך–כלל גם משם לא חזרו הביתה. בתחילה עוד חזרו לסוף שבוע ובסוף בכלל לא. משם כבר שלחו אותם הלאה. ובמקומות אחרים בהולנד התנהל אחרת.אצלנו, שלחו אותנו קודם לאמסטרדם. עלי לציין שיצאה הוראה שכל היהודים צריכים לקנות את הטלאי הצהוב (גם כן בנקודות, כי כל הטקסטיל גם היה בנקודות) ולתלות על הבגדים ואבוי ליהודי שייתפס ללא הטלאי. קדמה לזה הוראה אחרת שצריך להירשם. כל מי שיש לו סבא יהודי וצריך ללכת לעירייה ולהצהיר: “יש לנו שתי סבתות ושני סבים“. אנחנו בהתחלה טעינו והצהרנו שיש לנו שני סבים וסבתות ותיקנו את עצמנו. היו אנשים שפשוט הצהירו שהיו להם רק שתי סבתות או אחד, ואלה אח“כ היו כאילו חצי יהודים והצליחו להינצל בצורה כזאת, בזמן מסוים. קיבלנו תעודת זהות עליה היתה מוטבעת האות י‘= J גדולה מאוד, ותעודות זהות כאלו בהולנד היה קשה לזייף.

חותמת נאצית בתעודת זהות של בטסי

אם ביקשו תעודת זהות מאדם יהודי, מיד ידעו שהוא יהודי. במצב הזה ב1942- לא זוכרת בדיוק מתי, גירשו את היהודים למקומות מסוימים. העיקר, אצלנו, שהיינו קרובים לאמסטרדם – לאמסטרדם. {סבתא התגוררה עם משפחתה בהילוורסם, מדרום לאמסטרדם}התוצאה היתה שהיהודים ישבו בריכוז גדול, ותחת ידם של הגויים.

כיצד התנהל הדבר?

ב-1942, גירשו את היהודים ממקומות מגוריהם למקומות אחרים. אצלנו, שהיינו קרובים לאמסטרדם – לאמסטרדם.

ביום אחד באו ורשמו כל מה שיש בדירה ואוי ואבוי למי שיוציא משהו. אנחנו לפני– כן כבר הוצאנו לשכנים טובים. היו גם תמונות שהורדנו מהקירות, ואז באו ושאלו מה היה תלוי שם. אמרנו שלא יודעים. שאלו גם כן אם יש פוליסות ביטוח, כי הם חשבו לגנוב את היהודים וגם את הביטוח–חיים שלהם יכניסו לכיס. יום אחד בהיר, או לא בהיר, נאלצנו לעזוב את הבית וסגרו את הבית אחרינו עם כל מה שיש לנו בפנים. אנחנו הצלנו דברי כסף וערך אצל שכנים טובים ויכולנו להביא לאמסטרדם רק מה שאפשר לסחוב. כל אחד עשרה קילוגרם. לפני כן שלחנו קצת דברים לאמסטרדם – לקרובים.

Doris Wijnberg and Jeannette Emma Bamberg – צילום חתונת איזידור יצחק ויינברג וג׳נט במברג-ויינברג

נסענו ברכבת אני והוריי (אחי איזידור יצחק ויינברג כבר היה נשוי עם ג׳נט אמה במברג), אנשים שהיו תושבים 300 שנה בערך בהולנד, ישרים, אהובים. היתה שם אנטישמיות, מעט – לא הרבה, כי הולנד היתה ארץ שבעצמה סבלה מהקתולים נגד הפרוטסטנטים והם קיבלו יפה מאוד את יהודי פורטוגל (ב1650), וגם את יהודי אשכנז, ולאט לאט קיבלנו זכויות מלאות ומהמהפכה הצרפתית היו היהודים שווי זכויות. לפתע הפכנו לאנשים חסרי כל זכויות, נתונים לרד��פות. בהולנד הגרמנים השתלטו על כל דבר. היו ארצות אחרות שזה היה קצת פחות. גם הפקידות ההולנדית איכשהו שיתפה פעולה, לא כולם, אבל היו גם מדי דייקנים. היה אפשר לעשות את זה אחרת. אחר–כך קמה בהולנד מחתרת גדולה והיא עזרה הרבה ליהודים וגם על זה חשבנו, לא יכלנו להסתתר, כל כך הרבה בתים, אבל לא ידענו איפה, היו גם הרבה משתפי פעולה עם הנאצים. היו די הרבה נאצים הולנדיים, וכך אף פעם לא יכולת לדעת מי טוב ומי רע. אחר–כך באו הוראות. שבתשע בערב אנשים בעוצר, ואז החלו להוציא אנשים מהבתים.

הדירה של איזידור וג׳נט ויינברג ברחוב Waalstraat 65/3 באמסטרדם

קודם לכן עלי לספר שכשהגענו לאמסטרדם (2,000 יהודים מהילוורסם) ריססה אותנו עיריית אמסטרדם, כאילו אנחנו נגועים במחלות. חיפשו אצלנו כינים, ריססו אותנו בדי–די–טי, אוי להורים המסכנים שלי, שזה היה עלבון נוראי. חוץ מזה, יהודים ��שארו בלי פרנסה כי אסור היה לעבוד פה ואסור לעבוד שם. ואיפה שהיה עסק, נכנס גרמני שהשתלט על העסק. היהודי היה צריך למסור לו הכל. את כל המסמכים. לפעמים היה מקבל איזה שכר, בדרך–כלל כלום. כך גם אבי שעבד אצל סבא שלי, שהיה לו עסק של חליפות לגברים, נשאר בעצם ללא פרנסה. אבל דודתי, שהיה לה שכל, אמרה לממונה שכך וכך אנשים צריכים לקבל משכורות וכך היה לנו קצת ממה לחיות. אני הלכתי לעבוד במשק בית, זה היה נחשב להכשרה לארץ ישראל. לפני כן עבדתי אצל רואה חשבון, אבל כל העבודה נהפכה לעשיית מאזנים לממונים ולמשתפי הפעולה עם הגרמנים. לא הייתי מסוגלת, והלכתי אז לעבוד במשק בית.{שמו היה בולה} הייתי חברה בבח“ד–ברית חלוצים דתיים. אמנם זה היה מוזר, בזמן המלחמה ללכת כאילו להכשרה.

הורי אמרו “את צריכה להציל את עצמך“, אבל את זה בכל זאת עשיתי. כי בזמן הזה היה אסור ליהודים להעסיק עוזרת בית גויה . במקרה שלי יצא שעבדתי קודם אצל רואה חשבון שהיה קודם לכן יושב ראש הקרן הקיימת ואחר–כך היה יושב ראש היודנראט של אמסטרדם. ואני באתי לעבוד אצלו, זאת אומרת שעבדתי אצל הבוס הקודם שלי. גרתי עם הורי באותו הרחוב בשני חדרים קטנטנים מרוהטים, שאחי השיג לנו, בקומה אחרונה (כאילו באנטרסול{=בוידם}). הבוס היה אומר לפעמים “איזה כוח יש לי“, ואני חשבתי בלבי, הכוח שלך הוא רק מהגרמנים. היו להם שיטות כאלו, לעשות רשימות של אנשים שפטורים בינתיים מלהישלח לעבודה במזרח. וכל אחד בעצם חשש מאוד, אבל רצה להאמין שבאמת שולחים לעבודה. כל אחד הכין לעצמו תיק. הפחד היה גדול מאוד. בהתחלה לקחו קודם את היהודים הגרמניים שבאו לא מכבר ושלחו אותם למחנה בשם ווסטרבורק בצפון הולנד. מחנה זה הוקם דווקא על–ידי ממשלת הולנד, כי לא רצו שיהודי גרמניה יתפסו מקומות עבודה בהולנד,והחזיקו שם הרבה זמן את יהודי גרמניה. בשטח הולנד הוקמו על ידי הנאצים חמישה מחנות ריכוז: הולנדסה סכאובורך, וסטרבורק, מחנה הריכוז אמרספורט, מחנה אריקה, ומחנה שורל.

במרוצת הזמן אלו שנשלחו לשם הפכו להיות הפקידים של המחנה. בגלל השפה המשותפת עם הגרמנים חלקם נשארו לעבוד שם עד תום המלחמה ולא נשלח הלאה. התחילו אקציות ברחוב. לתפוס אנשים, סתם. מי שנתפס נתפס. לפעמים, היה לאדם עסק עם הגרמנים, אפשר היה לשחרר, זה היה מר בולה, מזכיר היודנראט. הוציאו חותמת בולה, שמי שיש לו כזו, פטור בינתיים מלהישלח, מה שלא תמיד עבד. באותו מוצאי יום כיפור, שנת 1942, נתפס אחי עם אשתו{שהיתה בהיריון}. הוא היה גר מעבר לרחוב בו גרתי אצל אדון בולה. הוא שלח שכנים להודיע, אבל באותו ערב תפסו גם את הורי מר בולה, כך שמר בולה היה עסוק עם הטלפון כדי להציל את הוריו. כך שלא יכולתי לעזור לאחי, למרות שקודם דאגתי לו לחותמת שכאילו עבד בקהילה היהודית באמסטרדם ולמרות זאת תפסו אותו ואת אשתו והם לא חזרו, זו היתה התחלת האקציות באמסטרדם. משפחתי, אבא ממשפחה של 5 אחים ואחיות, מהם 2 נפטרו ממחלות לפני כן, אמי היתה אחת מ7- אחים עם משפחותיהם. אספר מה קרה למשפחות אלו .

משפחת אבי

מקס, דודי מרוטרדם, נשלח למחנות המוות ולא חזר. היו לו 2 ילדים נשואים ומשפחותיהם – נתפסו באמסטרדם ולא חזרו. אחות אבי מכרונינגן בצפון, שם נולדנו, נתפסו– לא חזרו. בלה, בתם הצליחה להסתתר, חיה עד היום.{הן חידשו את הקשר ביניהן, ובלה שלחה לסבתא מהולנד צלחת כסף עליה חרוט “ושתה בלב טוב יינך” כמתנה לחתונה של חוה ורפי} עוד בת דודה שלי הצליחה לעבור את המלחמה. הורי נתפסו ולא חזרו.

משפחת אמי

דוד אחד ומשפחתו הצליחו להימלט לאנגליה. היה להם הרבה כסף וגם היה עניין של מזל. הם עברו שם את המלחמה ואחרי המלחמה חזרו להולנד. דוד אחר– התחבאו בכנסייה בדרום הולנד. היו להם שני ילדים. בת אחת נתפסה והגיעה לטרזינשטט כילדה בת 12, חזרה להוריה אחרי המלחמה אבל סבלה מבחינה נפשית וגם אחיה. דודה אלה – היו בזמן הזה אנשים שהצליחו לעבור לספרד. מישהו אמר להם שאפשר לתת כסף. הם נתנו כסף, אבל הגיעו למחנות ריכוז ולא חזרו. עוד דודה ודוד ניסו להתאבד בגז ולא הצליחו –גם הם לא חזרו. עוד דודה שהסתתרה עם בעלה, נתפסו– לא חזרו. עוד דודה ודוד שמעון –שהוא היה מאוד פיקח, חביב ונחמד, היה קצרן בכנסת ההולנדית, חזר בתשובה, עם אישה ושני ילדים קטנים, הסתתרו, ואחר–כך תפסו את הילדים ובעקבות זאת, גם את ההורים, לא חזרו. מכל משפחתי, נשאר אחי שכבר נתפס, הורי שנתפסו. אני היחידה ממשפחתי שהגיעה גם לארץ ישראל. יש לי 2 בני דודים בהולנד מצד אמי שהיו באנגליה ו-2 הילדים של הדוד שהסתתר בכנסייה. כל זה ממשפחה של 7 משפחות.

זה מאוד אופייני, כי מיהדות הולנד נשארו כ –15,000 יהודים. 10%, 15% אולי 20% , אחרי כל כך הרבה מאמצים מצד גויים והמחתרת. מי שהסתתר היה צריך לשנות מקום כל פעם כי היו שכנים שהלשינו, כי גם לגויים היתה זו סכנת חיים אם ייתפסו. היו הרבה אנשים שסיכנו את עצמם ולכן הרבה אנשים היססו. היו גם אנשים שנוצלו על–ידי הגויים שנתנו סכומי עתק. חיו בפחד מתמיד עד סוף המלחמה. יום אחד בהיר– אני נתפסתי עם משפחת בולה. שכבתי חולה אצל משפחת בולה. קודם לכן אדון בולה שלח מברק לקהילת ארנהיים שיברחו. על סמך זה באו לקחת את המשפחה, ראשי הגסטפו של הולנד. אני שכבתי חולה ואמרתי: “איך אוכל לסחוב את התיק הזה“, אמרו לי: “יעזרו לך“.

ההוֹלַנְדְסֶה סְכַאוּבּוּרְך Hollandsche Schouwburg “התיאטרון ההולנדי” הוא אתר זיכרון הולנדי לקורבנות הנאצים. המבנה שימש כתיאטרון מ-1892 ועד 1942. בזמן מלחמת העולם השנייה השתמשו בו הגרמנים לריכוז יהודי אמסטרדם בטרם שליחתם למחנה וסטרבורק ולמחנות אחרים.

אספו אותנו באמסטרדם בתיאטרון שפעם נקרא:”התיאטרון ההולנדי“,{היום הוא מכונה “ההולנדסה סכאובורך, ובו הקימו את המוזיאון לתולדות שואת יהודי הולנד} אחר–כך הפך להיות התיאטרון היהודי, כי היו צריכים להפריד כל דבר. כל כך הרבה נגנים יהודים היו בתזמורת הולנד. כך נוצרה תזמורת יהודית לבד, תיאטרון יהודי, עיתון יהודי, כביכול הכל לבד. חוץ מזה היה חובה להירשם ביודנראט ולשלם כסף על זה. אני שעבדתי כבר במשרד, הצטרכתי גם להירשם, ודחיתי את זה. בסופו של דבר בכל זאת נרשמתי, כי היה חובה להירשם והכרטיס הזה, משום מה, הציל אותי, כי כשהוצאתי אותו היה כתוב עליו שגרתי ברחוב מסוים במספר מסוים וכשנתפסתי יכולתי להוכיח שאינני חלק ממשפחת בולה שגרה באותו רחוב, אך במספר שונה.

התיאטרון היהודי

בכל אופן, בתחילה כשנתפסנו היינו בתיאטרון הזה שנהפך למחנה מעצר. היה זה מסוכן אפילו לעבור על המדרכה ממול כי היו מכניסים אנשים מהרחוב פנימה. עצם המחנה התנהל בשיטה שטנית, שיטה שהיתה להם בכל רדיפת היהודים: היו מעט גרמנים. הם נתנו למלאכה שתיעשה ע“י היהודים בעצמם. נתנו ליהודים כל מיני תפקידים. לחלק אוכל, ניירת, הבטיחו שמי שעובד בשירותם הוא יהיה פטור מלהיש��ח, גם הוא וגם הוריו, (מקבל כזאת חותמת “בולה“), בינתיים הם משתפי פעולה, שולחים את אחיהם למות. גם לי הוצע משהו כזה אחרי שהשתחררתי, בשלב מאוחר יותר, לעבוד שם בהדפסות, אבל אני סירבתי. באנו לשם , השכיבו אותנו על הרצפה. היה זה באוקטובר ארבעים ושתיים, זמן לא רב אחרי שנתפס אחי. מר בולה לא היה בבית. הוא הכין לעצמו מקום מסתור עם אוכל, אולי חשש שיקרה לו דבר כזה, וכשתפסו את משפחתו, הוא בא לבד. הוא חשב לעצמו:הוא מר בולה, מזכיר היודנראט, לא ישוחרר? שכחתי לומר, ליהודים היה אסור להחזיק טלפון ואופניים. רק למעט היה מותר. הם נקראו:”האנשים של רשימת הטלפונים“. הוא היה אחד מהם. לפעמים היה יכול להציל אנשים עם הטלפון הזה. גם למר יעקובסון, השותף שלו בהנהלת–חשבונות, הפרנס של קהילת אמסטרדם לחינוך, ועוד לאנשים כאלו כמו לרב הראשי. באותו זמן כשאני הייתי שם תפסו גם את הרב הראשי של קהילת אמסטרדם. שוכבים על הרצפה כולם. אנשים, גברים, ילדים, הרבה אנשים שהתחבאו היו שם. ועוד כאלה אנשים מכובדים. היינו שם כמה ימים. הייתי חולה, ומכיוון שכך הובאתי למעלה, למחלקת חולים. וגם אנשים זקנים. לידי היתה אישה עם דימום בכיב קיבה. עוד לא היו אקציות גדולות. היו אלה רק מקרי עונש כמו עם בולה. אחרי שבוע נשלחו האנשים למחנה ווסטבורק. כיוון שהייתי חולה עם דלקת כליות ואנשי היודנראט עשו מאמצים להוכיח בבדיקות מעבדה והוכיחו שאני מאוד חולה, נשארתי שם עוד. אחרי שבוע שלחו את משפחת בולה . (אחרי שנה הגיע מכתב ממנו בו כתב שאפשר להחזיק מעמד בקושי ושאל אם יודעים איפה המשפחה שלו. את זה שמעתי יותר מאוחר). אני שמעתי שהפך ל“קאפו” והיהודים הרגו אותו בסוף המלחמה, זה מה ששמעתי מיהודי הולנד, אם זה נכון או לא, איני יודעת. היו להם 2 ילדים חמודים וילד בשם זיגי שהוריו שלחו מגרמניה כדי שיחיה בביטחון בהולנד. כל המשפחה הזו לא חזרה. היה אדם ביודנראט באמסטרדם שעשה מאמצים כבירים עבורי על מנת לשחרר אותי. בפעם הראשונה כשהוציאו אותם בלילה

כדי שאנשי אמסטרדם לא יראו, אמרו לנו להתרחק מהחלונות. חוץ מזה היו שני אנשים בשער, גרמנים עם נשק. נתנו לגרמנים האלה לשתות אלכוהול והצילו הרבה ילדים, אל מעבר לרחוב למעון יהודי ומשם הלאה. היה אולי אפשר לברוח אבל אז הם יאיימו, מי שבורח תופסים את המשפחה שלו (שיטה שלהם). כך נשארתי פעם אחת רק עם עוד שני ילדים ונשאר עוד גרמני אחד. הוא טלפן לשאול אם יכול לשחרר אותנו , באו שוב אנשים, יצא עוד טרנספורט ואני עדיין נשארתי. אותו אדם שהשתדל למעני נקרא ולטר זיסקינד. יהודי מגרמניה מאוד טוב. הורי הלכו אליו ונתבשרו שנחוץ להם כסף. כי היה צורך לקנות אלכוהול לשוחד על מנת שיוכלו לשחרר אנשים מהמחנה. אחרי שלושה שבועות הצליחו לשחרר אותי. באתי שוב להורי, כי עברו מקום למקום שאפשר יהיה לברוח ממנו. (המקום הקודם היה בקומה שלישית). בבית– הכנסת אבא הכיר את הבעל של בת דודה שלו, להם היה מקום. גרו למטה, היו להם 2 ילדים שברחו לספרד. שם היה אפשר לברוח לגינת השכנים (שגם הם היו יהודים). ערב אחד בשעה 8.00 אני שוכבת במיטה , חולה, מצלצלים בדלת. הבת דודה הפיקחית של אבי אמרה :”רגע,רגע….אני צריכה לקחת את ה מ פ ת ח ו ת ” ואנחנו באותו זמן ברחנו דרך דלת המטבח לגינה ומשם למחסן בו התחבאנו. היא פתחה את הדלת, זה היה גרמני בודד. היתה להם הנאה סדיסטית לתפוס לבד יהודים בלי פקודה. יצא לגינה עם אור אבל לא ראה אותנו. ניצלנו. אחרי זה בכל זאת עזבנו שם . היתה בעיה של מצרכי מזון. לה היו הרבה ולאמא לא היו. וזה לא הלך ביחד. עברנו למקום אחר. לאמא היתה מכרה רווקה ששתי אחיותיה נתפסו והיא לא רצתה להיות לבד. אלו היו החיים האלה –פחד מתמיד. עוד אחרי זה, הרי היתה לי חותמת “בולה” שנמחקה כשנתפסתי, ושוב תוקנה כששוחררתי, אלא שאדם היה צריך לעשות משהו כדי להוכיח שמגיע לו להיות משוחרר מהעבודה. התחלתי לעבוד אצל אנשים זקנים שהיו צריכים עזרה מטעם היודנראט. זקנים ללא ילדים, משותקים, למרות שהייתי בעצמי חולה.

אעבור לפרק אחר על המחתרת היהודית בהולנד בזמן השואה.

ליד הילוורסם יש כפר קטן ששמו לואודסטרכט. יש שם ים ואנשים שטים שם באניות ללא קיטור. מקום נחמד מאוד. שם היתה גרה חברה שלי מתנועת הנוער עם משפחתה. היתה להם חווה. אביה היה סוחר יהלומים בין–לאומי. משפחת וטרמן שמם, הבת הגדולה חברה שלי, מרים פינקהוף (גרה היום בחיפה), ליד הבית היתה עוד וילה של חבר של אביה שהפך להיות בית ל60 בני נוער, ילדים יהודים מגרמניה שנתקעו בהולנד. שם נתנו להם שיעורים בעברית, שיעורים בהגנה, הכשרה לארץ–ישראל, ממש בית חינוך לנוער. יום אחד קיבלו הוראה שמהיום למחר צריכים להישלח לעבודה בפולניה. המדריכים הצעירים כולל חברה שלי, החליטו להסתיר בן–לילה את כולם . ענין מאוד מורכב וקשה. מרים וטרמן (פינקהוף) היתה לפני כן מורה בבית ספר מאוד מיוחד. שם למדו ילדי המלכה של הולנד בשם “חוות עובדים“, החינוך שם היה לעזרה לכל בני האדם, חינוך לשוויון. לאי גזענות, לסובלנות, למורים קראו בשמם… לאחד המורים שם, אחד הטובים ביותר, קראו יופ וסטרויל. ואחר–כך למחתרת קראו קבוצת וסטרויל. כשהיתה המצוקה הנוראית איך להסתיר את הילדים, פנתה מרים ליופ וסטרויל ולחבריה המורים. צוות המורים של חוות העבודה, שזה לא היה כל–כך רחוק מהילוורסם וקרוב מאוד לארמון המלכה. (ארבע הבנות של המלכה, כולל ביאטריס, המלכה הנוכחית של הולנד, למדו אחרי המלחמה בבית ספר זה.)

אלה היו אנשים מאוד משכילים ומאוד ליברלים ונגע להם ללב ש 60 ילדים צריכים מקלט. וכולם כאחד הסתירו את כל 60 בני הנוער לעת עתה. אחר–כך קרו להם כל מיני תלאות, מהם ינספו בסופו של דבר 20, כיוון שעשו טעות גדולה במעבר לשוויץ, אשר הסגירה אותם חזרה לידי הגרמנים. {הערת מרים פינקהוף: רק חלק קטן מהמורים הסכים להסתיר ילדים, ליופ היו הרבה חברים ועוזרים ומרים ויופ עברו אצל כל מכריהם הלא יהודיים בבקשה להסתיר ורק במאמצים גדולים עלה בידיהם הדבר}. כך קמה המחתרת הזו ששמה קבוצת וסטרויל שהתחילה עם הטיפול בקבוצה הזאת, היו צריכים לדאוג למזון (כרטיסי מזון), לכל מחסורם. ומי שלא היה לו כרטיס לא יכול היה להתקיים. איך השיגו? היו פשוט גונבים תלושים בעיריות, כי במשך הזמן היו צריכים המון כרטיסים כאלו. כל מי שהסתתר מהגרמנים כולל הולנדים צעירים שלא רצו לעבוד בגרמניה כדי לשרת את הגרמנים ולהימנע מסכנת הפצצות בגרמניה, היה צריך המון כרטיסים אלו. היתה גם סכנה להפיץ את הכרטיסים. כך התפתחה המחתרת ויום אחד שלחה מרים החברה מישהו לשאול אם איני רוצה להסתתר. אני גם כתבתי לה מכתב שביקשתי זאת, לצאת קצת מאמסטרדם, בסוף באה בעצמה. בקשתי שתיקח גם את הורי. היא אמרה :”אחר –כך“. אחר כך לא היו מוכנים אלא לטפל בבני נוער או חלוצים. כי הדברים היו מסוכנים. חוץ מזה חשבו שהמבוגרים לא יעמדו בתלאות. מה גם שהיו חייבים להגביל את עצמם, דבר שהיה מאוד אכזרי, אבל זה היה המצב. כך נפרדתי מהורי. ערב אחד נסענו בחזרה להילוורסם לשכנים שלנו. משפחת פן דה וויר, שכנים שלנו מאותו רחוב. אנשים טובים. משפחה קתולית עם חמישה ילדים. הילדים ישנו ואסור היה להם לדעת שאני אצלם. כי פחדו שיפטפטו. אני כל הלילה דברתי איתם שצריכים להציל את ההורים שלי והם הבטיחו שיעשו מה שביכולתם.

למחרת, אבי המשפחה הלך אתי מוקדם מאוד בבוקר למכר שלו באיזה כפר קטן. איכר רווק בן 65 בשם יאן וסטברוק שגר לבד בבית קטן מוקף שדות במקום יפה בשם הולנדסכה ראדינג , מרחק נסיעה מהילוורסם ברכבת של אולי 20 דקות. אבל אנחנו הלכנו חלק גדול ברגל והגענו לשם. האיש לא היה בבית, היה בעבודה. הוא עבד אצל שכן בגינה וכשהוא בא החליט שהוא מתחרט.”מצטער, הוא לא רוצה אותי“. לא היו לי כל ניירות עלי ואמרתי שלא אזוז משם עד שלא תבוא חברה שלי ותדאג לי למקום אחר. אט– אט הוא התחיל להתרגל אלי ואמר : “נו, טוב אני אכין לך שק קש שתוכלי לישון.” –היו לו רחמים עלי. היה זה בית קטן עם מטבח פרימיטיבי. לא היה שם חשמל אלא נפט בלבד. היה ברז מים, אך לא ביוב. אביו בנה את הבית הזה. בית מאוד קטן, חמוד ויפה. היה שם סלון גדול שהוא לא השתמש בו. ובסלון היו שתי מיטות בתוך הקיר. בהולנד בבתים הישנים, זה היה קיים. לפני המיטות היו וילונות, כך שמי שנכנס לחדר לא רואה שום דבר. הפרדוקס היה שעל דלת הסלון היתה תלויה רפרודוקציה מהתמונה היפה של רמברנט “הכלה היהודייה” והיו לו עוד רפרודוקציות יפות כאלו של ציירים הולנדים, אותן קיבל מהעשיר שעבד בשבילו.

כך חייתי אצלו 13 חודש, איש טוב ותמים.

הייתי מבשלת לו, פעם בשבוע היתה באה אחותו לנקות לו את הבית. הייתי עולה לאנטרסול ומשאירה את הבית מלוכלך בכוונה, כדי שלא יראו שיש שם מישהו. והם היו אומרים :”פעם בשבוע יד אישה צריכה לגעת בבית הזה“. אחר–כך הגיע זמן ניקיון הפסח שהנוצרים עושים כמעט כמו יהודים. לא מחפשים חמץ, אבל הופכים את כל הבית כך שגם באנטרסול לא יכולתי להתחבא. היה מאוד קשה שם לשכב בשקט, כשלמטה מנקים ואסור לזוז כי פתאום הם שומעים שיש מישהו. כי כך היה. מאוד מסוכן להסתיר אנשים, ואוי ואבוי –מי שדיבר. ואני הכנסתי לו לראש שלא יספר אפילו לאחותו, כי כך היה, פטפוט מיותר היה מגלה את הסוד, וככה אנשים נתפסו. בזמן הניקיון לפסח הסתיר אותי במחסן עם עיזים. כשהם הלכו הביתה בצהריים, הביא לי אוכל. עברו כמה ימים והם גמרו. ואני שומעת איך הם מדברים, מה הם יעשו בבית אחרי מותו. אך הוא חי אחריהם, זכה והגיע לגיל 90 , איש טוב ותמים.

התייחס אלי כל כך יפה, לקח מעט מאוד כסף. היה לי קצת כסף מהבית, 5 גולדן לשבוע נתתי לו. היו לו שדות – מזה היו לו ירקות, חלב– מהעיזים. כך לא סבלנו חרפת רעב. היה לי טוב שם, אלא שדאגתי להורי שהיו באמסטרדם. והגיעו שמועות שיש עוד אקציות ותו��סים עוד ועוד אנשים. אחר–כך באו ההורים של מרים פינקהוף שכבר נתפסו והשתחררו בעזרת הכסף מהיהלומים שהיו להם. שחררו אותם וכך כשהשתחררו, והיא רצתה להציל אותם מאמסטרדם. וזמן מה הם היו אצלי יחד אתי אצל יאן. אחר–כך גרו בכפר, האיש עשה לעצמו זקן ומשקפיים, הם סידרו ניירות, היה להם הרבה כסף ויכלו לקנות “ניירות מזויפים טובים” האישה היתה פעילה גם במחתרת להביא כרטיסי מזון לכל מיני מקומות ועוד בת שלה היתה פעילה במחתרת, שמה היה אלי וטרמן. כשהם באו לגור, היה לי יותר טוב. קיבלתי ספרים, הלכתי לבקר אצלם –עם יאן בלילה. (תיכף התקררתי,כי אף פעם לא יצאתי החוצה), אחרי זמן, באה מרים והציעה לי את האפשרות להגיע לארץ ישראל דרך ספרד. “מה דעתך, את מסכימה?” באותו זמן כבר הורי נתפסו, הייתי בעצם לבד, לא הייתי צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד. היו עוד כל מיני מאמצים להציל אותם, אך הם נכשלו. הם עברו מקום מגורים ולא הודיעו, שלחתי להם שליח, שלחתי לדודה והיא פחדה, אולי זה מרגל ולא אמרה להם את הכתובת. ועד שכבר הגיע מישהו אליהם, בדיוק קודם לכן, תפסו אותם. עד שהם גם הסכימו להסתתר. ולא עזר שום דבר. שלחו למרים פינקהוף גלויה, כתבו שהם נוסעים ומאחלים לנו, זאת אומרת לי, את הכי טוב. הם ניספו בסוביבור ב 26.03.1943.

המשך העדות: מעבר הפירנאים – בריחה מהכיבוש הנאצי

ההצלה הניסית של בטסי ויינברג ממעצר באמסטרדם

Betsy Wijnberg-Ehrlich of Hilversum b. 1919 worked before WWII as a bookkeeper in the Portuguese Synagogue of Amsterdam – then the largest synagogue in Europe

Portuguese Synagogue of Amsterdam

After her family was deported to Amsterdam in 1942 she began to work for a Jewish accountant, Meijer Henri Max Bolle, who was previously the head of the JNF of Holland an now the secretary of the Judenrad of Amsterdam. However she refused to make lists of Jewish goods and cooperate with the Nazi authorities and began to do housework for her employer. In October 1942 Betsy was arrested together with the Bolle family. She was sick and bedridden with a kidney infection. Betsy told the Germans that she cannot lift her bag, and they said that someone would help her. Bolle was not at home and he turned himself in thinking that his position would save him. In this action the Jews of Amsterdam were all brought to the Jewish Theater, previously called the Hollands Theater. People were dragged in to the theater from the sidewalk. Men, women and children lay on the floor. The Chief Rabbi of Amsterdam was also arrested and brought to the theater while Betsy was there. Betsy was sent to the balcony together with the other ill Jews and the elderly. Within a week transports began to Westerbork. The deportations took place at night so the neighbors could not see. Jews were told to keep away from the windows. Members of the Judenrad convinced the Germans that Betsy was too sick to travel. Walter Ziskind did everything he could to save Betsy. The Bolle family was sent to Westerbork. There were two German guards at the theater. It was not difficult to bribe them with alcohol and many Jewish children were saved by taking them across the street to a Dutch kindergarten. At one point Betsy was left with only two Jewish children and one guard. The guard called his officers to ask if he can free them. Instead even more Jews were brought to the theater. Word was sent to Betsy’s parents by Ziskind that money was need for alcohol to bribe the guards. Within three weeks Betsy was freed. At this point Betsy’s neighbors in Hilversum the Van der Weijer family found a place for her to hide in Hollandsche Rading by Jan Westerbroek. She hid there for 13 months in the small farm house. The Jewish Underground and especially Joop Westerweel and Betsy’s friend Miriam Waterman of Loosdrecht arranged to help Betsy cross the Belgian and French borders

הקלטה של סבתא בטסי – השואה בהולנד:

https://drive.google.com/file/d/138BhbawkEcYCaEth4IFl4BS9e5UC24dP/view?usp=drivesdk

בטסי בורחת מהולנד

לאחר יותר משנה בטסי בחרה להגיע לספרד בעזרת חברתה מרים פינקהוף מהמחתרת של יופ וסטרויל – Johan (Joop) Westerweel. פרטי הבריחה דרך בלגיה צרפת, והפירנאים בעדותה המצורפת של בטסי. באותו לילה Joop היה אמור להעביר את בטסי וחברה נוספת, אך הוא נעצר על ידי הנאצים. המעבר דרך הפירנאים זה ספור אחר.

youtube

בית הקברות היהודי הזה נמצא בדיוק בגבול בין בלגיה והולנד. כמה סמלי הפסוק המעודד במעבר הגבול של בטסי.

בית הקברות היהודי בגבול הולנד-בלגיה. כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ.

Sole survivor of Eduard Wijnberg Family – Betsy Wijnberg-Ehrlich

Listed in the Hollandsche Schouwburg (Dutch Theatre) which became aa Jewish theatre in 1941 by Nazi occupier and is now the Jewish Historical Museum – By: ZPC

שמה של משפחת ויינברג ברשימת יהודי הולנד שנהרגו בתיאטרון היהודי

של בטסי וינברג-ארליך ובעלה דן ארליך בארץ ישראל לאחר המלחמה.

מחנה וסטרבורק

יותר משנתיים במשך מלחמת העולם השניה מחנה ווסטרבורק שימשה נקודת טרנזיט בצפון-מזרח הולנד לגירוש יהודים הולנדיים ו-Roma (צוענים) למחנות הריכוז ומחנות המוות בגרמניה, פולנד, וצכיה. מוסטרבורק גורשות יותר מ-100 אלף בני אדם ברכבות שבועיות בדרך למותם. הרכבת של ווסטרבורק הגיעה כל יום שני בערב. הוקראו שמות האסורים שאמורים לעזוב למחרת ביום שלישי בבוקר. ביניהם היתה אנה פרנק ושבעת היהודים האחרים שאיתם היא היתה במסתור באמסטרדם עד שהדסטפו גילתה אותם וגירשה אותם. היום מחנה וסטרברוק היא אתר הנצחה.

גירוש לוסטרבורק – Westerbork_deportation

“The 102,000 stones [nl]” monument at Westerbork. Each individual stone represents a single person that stayed at Westerbork and died in a Nazi concentration camp. הנצחה במחנה וסטרבורק

קרבנות השואה – תושבים יהודים דיירי רחוב וונדלפאד, הילפרסום

Wandelpad 60 1211GP Jonas Salomon Sanders Amsterdam 2 februari 1882 Sobibor 14 mei 1943 Wandelpad 60 1211GP Anna Sanders-Joachimsthal Amsterdam 15 juni 1885 Sobibor 14 mei 1943 Wandelpad 60 1211GP Johan Louis Sanders Hilversum 5 maart 1918 Sobibor 9 juli 1943 Wandelpad 80 1211GR Jakob Heinz Wahl Bochum 26 januari 1912 Auschwitz 30 april 1943 Wandelpad 86 1211GR Meijer Mesritz Amsterdam 8 december 1896 Sobibor 4 juni 1943 Wandelpad 88 1211GR Simon Dwinger Leeuwarden 26 april 1904 Auschwitz 31 januari 1943 Wandelpad 88 1211GR Esther Dwinger-van Rhijn Tilburg 21 februari 1904 Auschwitz 24 september 1942 Wandelpad 88 1211GR Joseph Dwinger Leeuwarden 20 februari 1932 Auschwitz 24 september 1942

משפחת ויינברג: אדוארד עומד, ריינה יושבת, בטסי ואיזידור על החול

Wandelpad 90: Efraim Eduard Wijnberg: Born 1881 Deported to Westerbork 1943 Murdered 26.03.1943

Wandelpad 90: Reina Wijnberg-van Menk: Born 1888 Deported 1943 to Westerbork Murdered 26.03.1943

הנחת אבני נגף בהילפרסום – 10מ ביולי 2019

כאן תמצאו את התוכנית שאנו הכננו לטקס אבני הנגף בהילפרסום

מר הנס רוס- Hans Roos מארגון Jewish Heritage Gooi- & Vechtstreek Foundation דואג לתכנון אירועי הנחת אבני נגף בהילפרסום. משפחת ״הושבילים״ נסעה לטקס עם שלש נכדות (וחתן אחד) וחמישה נינים של אפרים וריינה ויינברג ז״ל.

Programma plaatsing Struikelstenen Hilversum

אבני הנגף שלנו

Wandelpad 90 Hilversum

Wandelpad 90: Efraim Eduard Wijnberg, Reina Wijnberg-van Menk

טקס אבני הנגף של אדוארד וריינה שודר בטלויזיה מקומית ונסקר בכמה עיתונים מקומיים (למטה):-

Een mooie dag in Hilversum. 21 Struikelstenen geplaatst. Ter nagedachtenis aan de slachtoffers van de nazi terreur in deze gemeente in de 2e WO. Stenen ter herinnering aan de familie Wijnberg, waarvoor familieleden speciaal uit Israel waren overgekomen. Een steen voor Petrus van der Wilt, die het leven liet als dwangarbeider in Bramsche. En voor Caroline Wertheim onder het toeziend oog van Prof. Wertheim en zijn zoon Micha Wertheim (cabaretier) Of in de Siriusstraat, waar we op 4 adressen 7 stenen hebben geplaats met een toelichting door Kees Bestebreurtje die onderzoek heeft gedaan naar de achtergronden van de personen waar we de stenen voor hebben geplaatst. Maar ook en speciaal in de Taludweg voor Joseph Duka, waar geen familieleden meer voor waren. Wij hebben vandaag hun namen teruggebracht naar Hilversum, want een mens is pas vergeten als zijn naam vergeten is. A beautiful day in hilversum. 21 struikelstenen placed. In Memory of the victims of nazi terror in this municipality in the 2TH WO. Stones in memory of the family wijnberg, for which family members had come over specially from Israel. A stone for Peter van der want, who left life as a convict in bramsche. And for Caroline Wertheim under the watchful eye of Prof. Wertheim and his son Micha Wertheim (Comedian) Or in the siriusstraat, where we placed 7 STONES ON 4 addresses with an explanation by kees bestebreurtje who has done research on the backgrounds of the people we have placed the stones for. But also and especially in the taludweg for Joseph Duka, which no relatives were left for. We have brought their names back to hilversum today, because a human is only forgotten if his name is forgotten. /www.facebook.com/struikelstenen.nl/

Jewish names will be glittering in the sun’

Stolpersteine 14-Juli–19

יזכור ואל מלא רחמים

שיר מאת ידידינו – Riny En Gerry Kluvers

צילומי טבע בהולנד: של ריני וחרי

שיר מאת חברינו Riny En Gerry Kluvers

אנדרטות שואה בהילפרסום

Monument to David Lopes Dias Lopes Diaslaan, 1222 BV – איזכור חבר עיריית היפרסום יהודי שנרצח בשואה

Monument to David Lopes Dias Lopes Diaslaan Foto’s: Anneke Moerenhout הנצחה לחבר עיריית הילפרסום, דוד לופז דיאס, שנרצח על ידי הנאצים

Jewish Monument in Jewish Cemetery at Gijsbrecht van Amstelstraat and Vreelandsseweg – אנדרטה בבית הקברות של הילפרסום לזכר היהודים שנרצחו בשואה ומקום קבורתם אינו ידוע

Photo Jan de

בבית הקברות הישן של הכנסייה הישנה יש אנדרטה להרוגי הילפרסום במחנה מאוטהאוסן. Oude Torenstraat – Oude Begraafplaats “Gedenk te Sterven” Kerkbrink 4,

DEZE STEEN UIT HET VERNIETIGINGSKAMP MAUTHAUSEN ZIJ ZE KOMENDE GENERATIES EEN TEKEN5 MEI 1970

“THIS STONE FROM THE DESTRUCTION CAMP MAUTHAUSEN THEY ARE THE COMING GENERATIONS A SIGN 5 MAY 1970.” The monument is placed on the former Old Cemetery ‘Gedenk te Sterven’, located on the Oude Torenstraat (behind the Grote Kerk) in Hilversum. Source http://www.tgooi.info

Memorial Bavinckschool Hilversum – אנדרטה למורה למברטוס קרמר שנרצח על ידי הנאצים במלחמת העולם השניה

The War Memorial, a Plaque in the Bavinckschool in Hilversum, is in memory to the teacher Lambertus Kremer killed during the Second World War. Bosdrift 21, Hilversum

סרטון: מלחמה ושחרור של הילפרסום –

Hilversum oorlog en bevrijding – Hilversum war and liberation

כאשר הושבילים חקר תקופת השואה בהילפרסום מצאתי את הסרטון הזה, אמנם בהולנדית, אבל אוצר של צילומים אמיתיים של הילפרסום בתקופת הכיבוש הנאצי של הולנד, ובתקופת ��חרור על ידי כוחות בנות הברית. הסרטון מצמיד צילומים עתיקים ליד צילומים מודרניים של אותו אתר. הסרטון מציג שילוט רחוב על זוועות הנאצים בהילפרסום, אבני נגף (Struikelstenen), אנדרטה לנפגעי המלחמה היפנית באינדונזיה, שם רחוב עבור שנת השחרור מן הנאצים, שם רחוב להנצחת לוחמי Resistance ההולנדי, מחסומים צבאיים בכביש, שלט הנצחה לסטודנטים שנהרגו במלחמה, נזקי הפגזות בנות הברית בהילפרסום וברוטרדם, פסל השחרור של Piet Esser, שיר של משורר תושב הילפרסום Piet Esser, וניצול מחנה Mouthausen בשואה.

משתפי פעולה בהילפרסום המוזכרים בסרטון

Willem Vogt: בחודש מאי 1940 כמנכ״ל הרדיו הלאומי AVRO (ממוקם בהילפרסום) מיד נכנע לכל דרישה של הנאצים, וביניהן לפטר את כל היהודים עובדי רדיו.

Willem Arie Herweijer: במאי 1934 כבר הצטרף לתנועה הנאצית. היה מייסד ארגון ה״תרבותי״ של התנועה הנאצית של הולנד וגם מנכ״ל אירגון הלאומית הנאצית שהחליף את AVRO וכל הערוצים האחרים.

Societet de unie: בשנות המלחמה הבנין של הארגון בהילפרסום נמסר לשימוש הצבא הגרמני – Wehrmacht

Ernst von Bönninghausen: בשנים 1940-1943 היה ראש העיר של הילפרסום ולאחר מכן טוברגן-Tubbergen. לאחר המלחמה נידון לשנתיים בבית סוהר עקב שיתוף הפעולה שלו עם הנאצים.

Meinoud Rost van Tonningen: ראש תנועת הנאצים בהולנד, ונשיא ה- National Bank. אשתו Florrie Huebek היתה בת הילפרסום. בילדותה ביקרה בהילפרסום הנסיכה Princess Juliana והן שיחקו טניס ביחד. Heinrich Himmler ראש ה-SS אישר את זיווגם והם היו ״החתונה הראשונה של ה-SS”.

נאצים הולנדים המוזכרים בסרטון

Arthur Seyss-Inquart: המפקד הגרמני על הולנד, אנטישמי מובהק. כתוצאה של הפגנות נגדו ב- Amsterdam, Arnhem and Hilversum במאי 1943 הוא הטיל קנס עצום (18 מליון guilders) על העיריות. אנקווארט גם נפגש עם המופתי, Haj Amin al-Husseini. נידון לתליה והוצא להורג במשפטי נירנברג.

Friedrich Christiansen: מפקד ה-Wehrmacht בהולנד במלחמת העולם השניה.

Johannes Albrecht Blaskowitz: לאחר נורמנדי בלסקוביץ הועבר להולנד כמפקד Army Group H. במשך שלשה חודשים ערך נסיגה לוחמת נגד הצבא הבריטי. באפריל 1945 מונה מפקד הכוחות בצפון הולנד. בחדשים של רעב בשנים 1944-45, הוא עשה הסכם עם בנות הברית שאם הם לא יפגיזו את הכוחות הגרמנים הוא ירשה לשלוחים מצנחים של מזון ותרופות לאוכלוסיה האזרחית.

Resistance הולנדית בהילפרסום בסרטון

Nederlandsche Seintoestellen Fabriek: בית חרושת ליצור מכשירי רדיו משדרים ומקלטים.הצבא ההולנדי פוצץ את מגדל השידור ערב תחילת הכיבוש. עובדי המפעל בהילפרסום השתתפו בשביתת פברואר 1941. העובדים נעלצו לעבוד במפעל אך הם ביצעו פעולות sabotage רבות אשר זכו לפירסום בסרט ההולנדי Soldaat van Oranje ב-1977.

Bill Minco: יהודי לוחם מחתרת הולנדי. נידון למוות עם עוד 16 לוחמים. ראה The Eighteen Dead poem by Jan Campert. גזר הדין של מינקו הומר במאסר עולם כי היה קטין. נשלח למאוטהאוזן ודכאו ושוחרר בתום המלחמה. היה חבר מועצת העיריה של הילפרסום.

youtube

סרטון: שיחרור הילפרסום והכניעה הנאצית

החיילים הגרמנים בהילפרסום נכנעו והוחלפו על ידי כוחות בנות הברית. משרדי הגרמנים בבנין העירייה של הילפרסום שוחררו. חיילי בנות הברית מתקבלים בתשועות על ידי האוכלוסיה בהילפרסום.

youtube

ביבליוגרפיה

יהודי הולנד בשואה – בית לוחמי הגטאות

Ghetto Fighters’ House – My Personal Museum

אבני נגף – הילפרסום הפוסט הזה ״הושבילים״ מציג כיצד בני הדור השני והשלישי מנציחים את קרוביהם שנרצחו בהשואה. כאן נחשוף בפניכם סיפור אישי ומשפחתי.

#Hilversum #Stolperstein #Struikelstenen #אבני נגף #גונטר דמניג #הולנד #הילפרסום #יעקב המל

0 notes

ooooo5us · 7 years ago

Text

ביום העצמאות ה-70: האם מדינת ישראל מצייתת לעצמה?

העיתונים מלאו בידיעות על הפליטים היהודים באירופה. כתוצאה מחוקי נירנברג, תואר מצבם “בצבעים שחורים מאוד” בעיתון “הבוקר” מ-22 בדצמבר 1935. העיתון פנה אל ממשלת גרמניה ודרש ממנה לתת ליהודים שנאלצו לעזוב “לכל הפחות את היכולת לחסל את רכושם או להוציאו בתנאים אנושיים”. איש אצולה אנגלי, לורד הורדר, הביע באותם ימים את דעתו ואמר כי מעשיה של הממשלה הנאצית, המגרשת מתחום גרמניה “את אנשי המדע הטובים והתרבותיים…

View On WordPress

#חיים ויצמן #נאום מקור #פליטים

0 notes

hoshvilim · 7 years ago

Text

מסלול השדרות האדומות של תל אביב מחזיר אותנו להגמוניה של המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. בשנת 1930 נוצרה מפלגת ״mainstream״ חדשה אשר איחדה את ״אחדות העבודה״ עם ״הפועל הצעיר״ ויצרה את מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא״י) בראשות דוד בן גוריון. מפלגה זו ידיה בכל. מפא״י שלטה בההסתדרות, בקונגרס הציוני, בסוכנות היהודית, בחברת העובדים, בבנק הפועלים, חברת ביטוח הסנה, חברה לעבודות חקלאיות יכין, דן, אגד, מרכז הקואופרציה, עיתון דבר, תיאטרון האהל, הנוער העובד והלומד, וארגון הספורט הפועל.

הליכה לאורך שדרות קק”ל והסביבה מפיגשה אותנו באירועים טראומטיים בהם היתה מעורבת מפא״י:

רצח ארלוזורוב (16 ביוני 1933 )

הפגזת האלטלנה (1948)

רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין (4 בנובמבר 1995)

הפיגוע בקפה אפרופו של בית חנה (1997)

שדרות בן-גוריון – לשעבר שדרות קק”ל – השדרות האדומות

הקרן הקיימת לישראל הייתה בעלת הקרקעות ב״פריפריה״ של תל אביב. הוחלט לסלול עליהן השדרה כ״ציר ירוק״ כהכנה לשכונות עבריות חדשות ב״צפון הישן״. השדרה היא אחת משדרות הרוחב החשובות שתוכננו בתוכנית גדס. סר פטריק גדס, מתכנן הערים הסקוטי, תכנן את תוכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב בשנים 1927–1929.

״הצפון הישן״ הוא שמו של האזור בתל אביב שנבנה בשנות ה-30 וה-40 מצפון לגרעין העיר ההיסטורית דאז. למרבה הפלא, השדרה נקראה על שם קק״ל. קצה השדרה במערב היה השדרה כיכר נמיר (כיכר אתרים). וקצה השדרה במזרח היה ״גן העיר״ וכיכר רבין. בצידה הצפוני של השדרה הוקמו שכונות של מעונות עובדים וגם חוות לימוד חקלאית לנשים, בית חנה. בצד הדרומי של השדרה הוקמה ״חצר של קיבוץ בלב העיר״. מראה השדרות מטופח, ירוק, ונגיש. גם פסלים אמנותיים מחכים לכם השדרות. בשדרות נפגוש את כל האתרים הטראומטיים של מפא״י במסלול זה. בשנת 1974 הוחלף שמה של השדרה. לאחר פטירתו של בן-גוריון נקראה השדרה על שמו. השם “שדרות הקרן הקיימת” עבר לרחוב ראשי בשכונות עבר הירקון כך נקרא עד היום.

רצח ארלוזורוב

חיים ארלוזורוב, המנהיג שצפו לו גדולות, נרצח ב-16 ביוני 1933, בחוף תל אביב ליד כיכר אתרים – בין מלון קרטון (היום) ובין בית הקברות המוסלמי בגן העצמאות. הוא היה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. ארלוזורוב, ממנהיגי מפא”י, עסק בהעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם “העברה”, שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה הנאצית ולהביאו לארץ ישראל. רציחתו עוררה סערה והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית. אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט הועמדו לדין בבית משפט מנדטורי באשמת רצח. רוזנבלט זוכה, וסטבסקי הורשע על-יסוד עדותה של סימה ארלוזורוב. סטבדקי זוכה בעירעור בבית המשפט העליון המנדטורי. אבא אחימאיר הואשם בהסתה לרצחה. רצח נותר בלתי מפוענח עד היום. ארלוזורוב הונצח בשכונות ורחובות בכל הארץ. גן אני זכיתי להתגורר תקוופה ארוכה ברחוב ארלוזורוב בקרית אתא. מי מתושבי הרחוב ידע מי היה ארלוזורוב?

בשנת 2009, שנת ה-75 לרצח, הוצב באתר בו אירע הרצח פסל סביבתי שיצרה האמנית דרורה דומיני. לצד הפסל הוצב גם העתק פורטרט של ארלוזורוב שיצר משה ציפר.

האלטלנה

סטבסקי (זוכרים? זה מרצח ארלוזורוב) היה על אוניית הנשק והעולים “אלטלנה”. הוא זוכה בבית משפט בריטי אך נהרג בהפגזה של צה״ל. הוא נהרג בעימות בין אנשי האצ”ל לצה”ל במהלך הפרשה. כמה אירוני, שסטבסקי נהרג סמוך למקום בו נרצח חיים ארלוזורוב כ-15 שנה לפניו. בן-גוריון שלח את יגאל ידין (והרמטכ”ל בפועל), קצין המבצעים של צה”ל, להכניע את “אלטלנה”. יצחק רבין נתן את הפקודה לפתוח באש ״התותח הקדוש״ ממחנה יונה ב-22 ביוני 1948. [אם כי רבין עצמו כתב שהוא דווקא ניסה להפסיק את האש.] באלטלנה באותה העת היה מנחם בגין, מי שעתיד היה להחליף את רבין במשרד ראש הממשלה. שוב צחור הגורל. בגין שרד ורבין נרצח.

“אלטלנה” עולה בלהבות ליד חופי תל אביב (מול חוף פרישמן) צילום: Hans Pinn

בשנת 2008 נחנכה בחוף תל אביב אנדרטה לטיבוע “אלטלנה”, דמוית אונייה טובעת, לזכר הנופלים מקרב אנשי אצ”ל (לא מוזכרים בה שלושת חיילי צה”ל שנהרגו באירוע).

האנדרטה לזכר חללי אלטלנה בחוף תל אביב

שכונת מחלול

בשנים 1960-1920 התקיימה שכונת מחלול על רצועה לאורך חוף תל אביב על מצוק הכורכר, 500 מטר מן הים. הרצועה נמשכה מרחוב גורדון בדרום עד שדרות קק”ל (כיום שדרות בן-גוריון). שמה של השכונה הוא מושג בדיני הקרקעות העות’מאניים, על פיו קרקע לא-מעובדת היא “מחלול”. במחלול התגוררו פועלים עניים ופליטי יפו. יש סוברים, שגורם נוסף להקמת צריפי השכונה באתר, היה מניעת התפשטותו דרומה לכיוון יפו של בית הקברות המוסלמי ‘עבד אל-נבי’. רוב הקברים בעבד אל-נבי פונו בהסכמה מבית הקברות המוסלמי בשנת 1963 ועל המתחם נבנו מלון הילטון וגן העצמאות. בין השיקולים העיקריים שעמדו מאחורי תכנון פרויקט כיכר אתרים על שטח השכונה היה גם מחיקת שכונת מחלול, שהייתה מטרד אורבני מיומה הראשון.

חומת בית הקברו המוסלמי ‘עבד אל-נבי’.

חיים ארלוזורוב נרצח בסמוך למקום שבו נבנה מלון קרלטון – סמוך לשכונת מחלול וכיכר אתרים.

המדרגות היורדות היום מכיכר אתרים

1 בספטמבר 1939 – אוניית המעפילים “טייגר היל” עלתה על שרטון אל מול חוף מחלול.

טייגר היל 1939

בכיכר האתרים יש תצפית יפה על חוף הים, המרינה וברי��ת גורדון. כדאי להציץ.

11 ביולי 1948 – חייל, תינוקת ואמה, וילדה בת 13 נהרגו מהפצצת מטוס מצרי על השכונה.

בית בן-גוריון

כבר אמרנו שהקרקע עליה סללו את שדרות קק״ל היתה ברשות קק״ל. תוכנן להקים מפעל השיכון ההסתדרותי ״מעונות עובדים״ – בתים צמודי קרקע בני קומה אחת (בשכונת הפועלים א׳) צנועים על חצי דונם עם משק עזר צמוד. החל משנת 1933, עם גידול העלייה, עבר לבניית בתי קומות. ביתו של בן גוריון נבנה בשנת 1930-31 בשדרות בן גוריון 17.

אמנם ביתו של בן גוריון היה בעיר העברית הגדולה, אך, כראש תנועת הפועלים, ליבו היה בהתישבות העובדת. בן-גוריון נפרד מתל- אביב כשעזב לשדה בוקר בשנת 1953. בישוב בארץ ישראל היה מתח בין החיים בעיר ובין החיים בהתיישבות העובדת. יחסו של בן גוריון לעיר תל-אביב, בה קבע את ביתו, היה מורכב. כך הוא נפרד מתל אביב: ״שלום לך תל-אביב, שילכו בנייך להתיישבות.״

כיום הבית פתוח לציבור, ומשמש כמוזיאון עם הפעלות יפות לתלמידי בית ספר. בחדרי ספריות של בן גוריון נמצאים למעלה מ-20,000 ספרים שונים, ביניהם פריטים יקרים.

כניסה: ללא תשלום. אסור להכניס תיק – יש שמירת חפצים.

שעות פעילות:

ימים: א’ ג’ ד’ ה’ 8:00-15:00

יום ב’: 8:00-17:00

יום ו’: 8:00-13:00

שבת: 11:00-14:00

מלון ירדן רחוב בן יהודה 130

מלון ירדן הוקם לקראת סוף שנות ה-30 של המאה ה-20 במקום מרכזי בתל אביב בפינת שד׳ קק״ל – רחוב בן יהודה. הבנין היה דוגמא מובהקת ל״אדריכלות הבינלאומית״ (מה שאנו קוראים בטעות ״באוהאוס״) בתל אביב של שנות ה-30 וה-40. המלון הפך לאחד מסמלי העיר וכיכב במשך שנים על גלויות בהן צולמו נופיה. המסעדה בקומת הקרקע היה מקום מפגש פופולרי בתקופת המנדט ובשנים הראשונות של המדינה. טייסי חיל אוויר התאכסנו כאן בין משימה למשימה. בהעדר מזוג אויר, שני האגפים פנו לשמש בדרום ולרוחות ים במערב. מבריק!

מלון ירדן רחוב בן יהודה 130

שדרות בן גוריון 64 – חצר של קיבוץ בלב העיר

דיירי שדרות בן גוריון יצרו בקומת העמודים ״מוזיאון פתוח״ המציג תרבות תל אביבית.

קודם עברנו ליד בית בן גוריון בצד הצפוני של שדרות קק״ל. זאת דוגמה למגורי פועלים בבית חד קומתי, צמוד קרקע עם משק עזר. בצד דרום של שדרות קק״ל הקימו מגורי פועלים לפי תכנית ״קיבוץ בלב עיר״. שכונים רבי קומות בצורת ״חית״ סביב גינה משותפת.

בית חנה – משק חקלאי נשי

חנה צ׳יז׳��ק, אישה מלאת החזון, ייסדה בשנת 1926 את “משק הפועלות צפון” וניהלה אותו בהצלחה במשך כ-20 שנה. מטרתה היתה להכשיר חלוצות לעבודת כפיים חקלאית כדי שיוכלו להשתלב בהתיישבות העובדת. הבית בשדרות בן-גוריון 75 שימש במשך השנים גם “מכון ב'”, אחד ממפעלי תע”ש של ההגנה, בסיס לחיילי הרזרבה של הפלמ”ח, וסניף “הנוער העובד והלומד”. הפצצה אווירית מצרית במלחמת העצמאות, (9 ביולי 1948) פגעה בבנין והרגה שני תלמידי בית הספר. עם פטירתה של צ׳יז׳יק בשנת 1951 הבנין נקרא על שמה.

בשנת 1997 פוצץ עצמו מחבל בחזית בית הקפה של בית חנה. באירוע המכונה “הפיגוע בקפה אפרופו”. שלוש נשים נהרגו וכ-47 נפצעו. אפרופו שכנה באגף בצד ימין של התמונה לעיל. האנדרטה עומדת באמצע השדרה. הדקלים הם הנצחה אישית לשלשת קרבנות הפיגוע.

גן הדסה

בשנת 1925 רכשה עיריית תל אביב שטח פרדס פורטליס בן ה-50 דונמים מאיברהים שוקי אפנדי, תושב הכפר הערבי סומייל. סומייל היה כפר ערבי שנכלל בעיר תל אביב. תושביו היו מהגרים, רובם פלאחים מצרים, מעט בדווים מחצי האי סיני, ובודדים, חורנים. ערב פרוץ מלחמת העצמאות, רוב אוכלוסיית הכפר עזבה למרכזי אוכלוסייה ערבית כדוגמת יפו ולוד.

שטח פרדס פורטליס כלל כל השטח בו נמצאים גן העיר וכיכר רבין. מטרת הקניה היתה הקמת בית חולים עירוני מרכזי. פרויקט בית החולים לא יצא לפועל. באפריל 1935, “הפועל” בקשה מן העירייה להפוך את הבריכה שהייתה בפרדס לבריכת שחייה בה ישתמשו ארגוני הספורט של הפועל ושל מכבי כבריכה ללימוד שחייה. בריכה זו נהרסה כשהוקם בניין העירייה הנוכחי. על אף שבית החולים לא הוקם, שמו נשמר בשמו של הגן – ״גן הדסה״ – היום ״גן העיר״.

כיכר חסידי אומות העולם – תל אביב

במפגש רחוב הדסה עם שדרות דוד בן גוריון, בפינה הצפון מערבית של גן העיר, הוקדשה כיכר לכבוד חסידי אומות העולם – אשר חרפו נפשם בגבורה על חיי האדם ועל כבוד האדם, בהצילם יהודים מרדיפות ומהשמדה בימי השואה, תוך סיכון חייהם וחיי בני משפחותיהם.

כיכר חסידי אומות העולם

גן החיות של תל אביב

גן החיות הציבורי, הראשון בישראל, הוקם בגן הדסה בשלבים. הכח המניע היה הרב ד”ר מרדכי שורנשטיין, שהיה רב העיר קופנהגן. גן החיות התחיל כחנות בעלי חיים וצמח לגן חיות אמיתי. נינו של שורנשטיין, הוא חבר הכנסת לשעבר מיכאל מלכיאור. העירייה הקצתה שטח של עשרים וחמישה דונם בצפון העיר (דאז), הלא-מיושב, בשטח שנרכש מאברהים שוקי אפנדי, תושב כפר סומייל. גן החיות של תל אביב פעל עד 1980. לבסוף גן החיות התמזג עם הספארי בפארק הלאומי ברמת גן. במקום גן החיות של תל אביב, נבנה ב-1988 “גן העיר” – מרכז קניות ומגדל מגורים יוקרתי.

כיכר מלכי ישראל – כיכר רבין

אזור הכיכר היה בתקופת המנדט אזור של פרדסים. בחלקה הצפוני של הכיכר עמדה בריכת השחייה העירונית הראשונה של תל אביב וגן החיות הראשון בישראל. לכיכר צורת מלבן, ורוב שטחה מרוצף. לקראת חנוכת בניין העירייה ב-1965 רוצף שטח הכיכר ונבנו המזרקות בהתאם לתוכנית. בשנת 1975 הוצב בכיכר אנדרטת השואה והתקומה (פירמידה הפוכה) של תומרקין. נוספה בריכה אקולוגית.

במקום ממש שבו נורה ונרצח ראש הממשלה יצחק רבין ב- 4 בנובמבר 1995, נקבעה אנדרטה מאד צנועה לזכרו. הרעיון מאחורי עיצוב האנדרטה היה ״רעידת אדמה. איני יודע מה דעתכם, אבל האנדרטה נראית לי כמו מנגל גדול.

״הכותל החילוני״ ליד האנדרטה של רצח רבין

תנועות נוער, תלמידי בתי ספר ממלכתיים, מפלגות בעלות גוון שמאלי לא שוכחים להנציח את זכרון ה��צח ועולים לרגל ל״כותל החילוני״ כל שנה בתאריך (הלועזי) 4 בנובמבר להדליק נר ולשיר שירה נוגה.

עיריית תל אביב – מקום רצח רבין

ביבליוגרפיה

פנקס שירות

חיים ארלוזורוב

בן-גוריון

אלטלנה

נ.ב.: תודה ליוסי גולדברג עבור סיור מקסים.

השדרות האדומות – תל-אביב בצבעים מסלול השדרות האדומות של תל אביב מחזיר אותנו להגמוניה של המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי.

#אלטלנה #בית בן גוריון #בית חנה #גן הדסה #גן החיות של תל אביב #השדרות האדומות #חנה צ׳זיק #כיכר מלכי ישראל #כיכר רבין #מחלול #רצח ארלוזורוב #שדרות בן-גוריון #שכונת מחלול #תל אביב

1 note · View note