#בעצם כן תדאגו לי

[pugi-bepita]

איך אני אגיע לירושליים אבל, אה?! 😭😫😞 זהו, אין סיבה יותר לחיות

5. Tmol Shilshom

A treat at Tmol Shilshom. 

Photo by Dan Goldberg

A true Jerusalem establishment, Tmol Shilshom has been serving its many fans great coffee, fancy drinks and an extensive dairy menu since the early 1990s.

Located in a 19th century stone building in a small, picturesque alley, the book-crammed café regularly hosts cultural events, book readings, poetry nights and more.

While the regular coffee here is excellent (wouldn’t be on this list otherwise!) it’s the other drinks on the menu that deserve a shout-out. Try their over-the-top hot chocolates and chai drinks, complete with whipped cream, chocolate bars and dulce de leche spread. There’s even an extravagant vegan halva hot drink.

Those feeling a tad more traditional could opt for a potent Irish coffee or hot alcoholic cider. Best save the calorie counting for later.

Tmol Shilshom, 5 Yo’el Moshe Salomon St., Jerusalem. Open Sunday-Thursday 8:30am-11pm, Friday 8:30am to one hour before Shabbat, Saturday one hour after Shabbat to midnight. Kosher.

[hamoralimona]

שמעו סיפור שקרה לי ברוכבי על סוסי בארץ עוץ

(אה כן למי שלא זוכר אני מכירה את כל עוץ לי גוץ לי בעל פה)

אוקיי אז ככה

רקע:

לפני שמונה חודשים הגעתי לקריה בפעם הראשונה לתפקיד שלי במחלקה להיסטוריה (יש כזה דבר נשבעת) של חטיבת תוה"ד (תורה והדרכה - ולא אני לא הרבצ"ר אל תדאגו). החטיבה הזו יושבת תחת אגף המבצעים ולכן אין לה דובר (אנחנו אותו אגף). לפני שבוע בערך קיבלתי את תעודת הצטיינות הרח"ט, משהו שידעתי שאקבל מאז אוגוסט.

אז לפני בערך חצי שנה (?) הגיע למחלקה חייל עם שיער פרוע, מדי ב, בלי דיסקית הופעה מרושלת. אני, הצהובה, התחלתי לתחקר אותו: "מי אתה?; מה אתה עושה פה?; למה אתה על ב?;" וכו'. מפה לשם השיחה התפתחה יפה וככה הכרתי את הידיד שלי (נקרא לו דוצניק,he/him, straight). מסתבר שמאותו היום, דוצניק נעשה הדובר הראשון והיחיד של החטיבה הקטנה שלנו. כשחזרתי למשרדי הקט, הקולגה שלי (נקרא לו שוצ,he/him, straight), שאל אותי מי האיש ומה הוא עושה כאן. אחרי שהסברתי לו מה מבוקשו של החייל הלא מוגן במחלקתינו, אמרתי "בואנה הוא נראה ממש חמוד (במובנים של הבחור נראה כמו בנאדם אחלה)" כששוצ שמע את המשפט הנ''ל, הוא הפציר בי שלא להתחיל איתו. כששאלתי למה שוצ ענה "כי אתם תעבדו ביחד וזה יהיה מוזר אם תצאו ותיפרדו ובלה בלה בלה בלה", ואני הגבתי: "אוקיי אם אתה ממש רוצה לנסות להציע לו את אהבתך הנצחית ראשון אני אתן לך לנסות, אבל אם הוא מסרב אל תחזור אליי על ארבע ל��כות"

מפה לשם דוצניק ואני נעשינו ידידים טובים, אבל היה משהו לא רגיל בחברות שלי איתו. הוא היה מחבק, מקשיב, מחמיא, ולא בקטע אפלטוני. לדוגמא: פעם אחת הוא חיבק אותי לשלום, והוא אמר שיש לי ריח טוב (מי מסניף בושם של אחרים? מי?)

קרו המון סיפורים שבהם דוצניק ואני היינו באיזושהן סיטואציות שהן יותר פרטיות ורגשיות שבהן אנחנו מספרים אחד לשניה מה כואב לנו מומלצים אחד את השני, נוצרה תחושה כזו של עניין משני הצדדים (אם ממש תרצו אוכל לספר לכם על כל סיפור בנפרד)

אחרי שהבנתי שפיתחתי רגשות לדוצניק, הזמנתי אותו ליום הולדתי כדי שהוא יכיר את החברים שלי, וכדי שהחברות שלי יבדקו אם הוא באמת מעוניין.

בבוקר אותו השישי שלפני המסיבה, התקשרתי כדי לבדוק אם הוא שותה או לא. מפה לשם הטלפון הקצר התפתח לשיחה, והוא שאל אותי אם יוכל להכין עליי כתבה לטקס המצטיינים של החטיבה. אמרתי לו שאשקול זאת ואדבר עם אמא שלי ואחזיר לו תשובה. הטלפון נותק, שכחתי מהשיחה לגמרי. בערב המסיבה, החסר הכי טוב שלי הכריז על התחלתו של משחק מבוכה שמי: "טוב אז בגלל שלא כולם מכירים פה, נעשה משחק: שם, מה אנחנו עושים בחיים, ומשהו מביך על לימונה". כשהגיע תורו של דוצניק, הוא סיפר שלא רק שקרא את מכתב ההמלצה שלי, אלא שהוא הולך לכתוב עליי כתבה. אמא שלי, שבאותו הזמן הכינה משהו במטבח, שמעה את המשפט הנ''ל ופערה את פיה עד שנפל לרצפה. באיזשהו שלב, דוצניק קם והולך לדבר עם אמא שלי (לפי דבריו על הפיצה, אך בדיעבד אני יודעת שזה היה עליי)

לפי החשדות של החברות שלי הוא מעוניין, אני פשוט נמושה שלא מציעה לו לצאת.

והיה ראיון והיה לנו נחמד והוא החמיא לי המון מתחת לשטיח ומחוץ לפרוטוקול

ואז החלטתי שאני מפסיקה להיות נמושה, גיליתי שהוא התחיל באינסטגרם עם חברה שלי שהוא הכיר מהמסיבה, ושבאותו היום הוא גם גנב לי את האוזניות מהשולחן במשרד, וטען שהוא חשב שהן שלו (טוב אחי). אז אחרי שהוא הבין שהוא לקח אותן ממני, הוא התקשר אליי וקבענו להיפגש ברכבת כדי שיחזיר לי אותן.

אז נסעתי אליו ברכבת בוכיה מהיום המתסכל שעברתי, וכשראיתי אותו התחלתי לבכות עוד יותר. אז הוא אמר שהוא לא חושב שאני בוכה בגלל האוזניות חישבנו והוא ניחם אותי כשאמרתי לו שאני מתוסכלת מהיום ושאני נמושה ובלה בלה בלה... ואז הוא שאל אותי למה אני נמושה, ואמרתי לו שזה בגלל שאני לא אומרת לאנשים מה אני רוצה וצריכה מהם. הוא אמר לי שגם הוא כזה וזה קשה אבל אני חייבת לפחות לנסות, אפילו מאותה השנייה. אמרתי "פאק איט. רוצה לצאת איתי לקפה מתישהו?" הוא אמר: "א��ל לא בקטע זוגי" ושאלתי אותו "למה לא בעצם?" בנונשלאנט... והוא אמר שהוא לא שם, אבל אנחנו עדיין חברים.

כתבתי לו בוואטסאפ שאני שמחה שאנחנו עדיין חברים, אבל שלא יגיד מילה לשוצ. הוא שאל למה, וסיפרתי לו את מה שאמר לי שוצ בפעם הראשונה שפגשנו אותו, ושאם ידע מכל העניין, הוא יגיד לי "אמרתי לך."

ואז עליתי על הרכבת הביתה, והפלייליסט שלי, חסר הטקט, שם את "יותר טוב כלום מכמעט" של עברי לידר.

כל התקופה שאחרי הדחייה אני הייתי בדילמה והגעתי להבנה: הדילמה הייתה אם לכאוב את זה או לא, כי המוח אומר שלא קרה כלום, פשוט שאלת והוא אמר לא וזה בסדר. אבל הלב אומר שאם ספגת דחייה הדבר הטבעי הוא לבכות, כי כן בנית ציפיות לזה. הגעתי להבנה שמה שחשבתי על עומר היה "בן הזוג המושלם" ופשוט הדבקתי את הפרצוף שלו על הפנטזיה הזו.

מאז עבר שבוע, היה טקס ההצטיינות, היה הראיון המצולם (שהיה מוזר להפליא, כי החזקתי את עצמי מלבכות על ההורים שלי כי ידעתי שאם אבכה עליהם הוא יחבק אותי, ואם אבכה עליהם אבכה עליו ואני לא רוצה לבכות עליו כשהוא מחבק אותי...)

המסקנה שלי מכל הסיפור הזה הוא שכשנסגרת דלת, נפתח חלון.