#באמת שאין לי מושג למה שמישהוירצה לקרוא את החפירות שלי

[harduffim]

טוב, נשברתי ופתחתי בלוג שמוקדש לשירה וספרות עברית, וכנראה ישלב גם זמר עברי. הבלוג הזה נועד לדבר על המחשבות והרגשות שלי למסורת הספרותית הנהדרת וגם להרחיב את ההיכרות שלכם, וגם שלי, עם שירים- אני מתעסק בספרות באופן חובב בלבד, ויש לי הרבה חורים בהשכלה והרבה שירים שאני לא מכירה.

הבלוג קרוי הרדופים, על שם פואמה נהדרת של נתן יונתן, שבוצעה כשיר בידי שלמה ארצי:

גם אם בשמיעות הראשונות או הקריאות הראשונות הוא נראה מסובך ולא ברור, אי אפשר שלא להתרשם מהשפה שלו. המילים שלו מעבירות תמונה ותחושה כל כך רכה עם המשלב המסובך- "זכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות", "תאנה חנטה פגיה, והנשר היגע- אל קינו חזר בחושך מדרכי האלוהים"- איפה עוד בעולם יש שפה עם כזה הדר שקט?

אני לא יכול לטעון שאני מבינה אותו לחלוטין, ולא קראתי אף פעם פרשנות שלו, אבל לי זה נראה כמו שיר על אוהבים בדייט בנחל. אבל אלה אוהבים לא צעירים, והם הגיעו כבר לשלב בו הם מתמודדים עם מעבר הזמן- כפופי צמרת עם שיער שיבה, ומתוארת לנו ההשתאות שלהם מהאופן שהמי�� והרוח מפרקים את הסלעים. באופן שבו אני מפרשת כרגע את השיר, הם מביטים באור שהפיצו לקהילה סביבם בחייהם, והם מרוצים. הם כבר לא צעירים שחושבים שהם יכבשו את העולם- הם יודעים שלגובה השמיים הם לא יגיעו, כי אף אחד לא באמת מגיע, אבל זה לא סוף העולם. החיים ממשיכים: על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת, והם לא צריכים את השמיים כל עוד הם יכולים לחזור הביתה בערב מהפלג המפכפך. זו התחושה המשונה הזו שיש כשאתם חוזרים מהים עם הנעליים בידיים ויודעים בדיוק את המקום שלכם ביקום. האהבה והמים הם מה שמספיק, וכמובן, רחש הרדופים ליד החוף.

(הערת אגב: אל תיגעו בהרדופים. הם רעילים.)