#אני אחפור לכולם עוד ועוד חחח

[jewvian]

בהקשר לדיוקן של נערה עולה באש… בתחילת הסרט כשאחת התלמידות של מריאן שואלת אותה איך קוראים לציור, מריאן עונה ״דיוקן של נערה עולה באש״ חשבתי שזה שם מגניב לציור, אבל בכל הפעמים שמריאן ציירה את הדיוקן של אלואיז, משהו לא הרגיש לי נכון. הישיבה, הדרך בה היד שלה מונחת, המבט, זו לא אלואיז. זה איזשהי גרסה של אלואיז שהיא לא באמת קיימת. כלומר, היא תהיה קיימת לבחור האיטלקי שהיא אמורה להינשא אליו, אבל לא בעינינו - הצופים - ולא בעיניי מריאן.

ואז, הסצנה במדורה, בו השמלה של אלואיז עולה באש, והיא לא שמה לב, או שהיא שמה לב מאוחר מידי, היא פשוט לא יכולה להפסיק להסתכל על מריאן… אבל הכל אצל אלואיז הוא כמו הר געש שמחכה להתפרץ ולעלות באש. זו מי שהיא.

והדיוקן שמריאן ציירה…. בה אלואיז מסתכלת על הים, והשמלה שלה מאחורה קצת עולה באש. הבחורות בסטודיו לא רואות את הפנים שלה, אבל הקהל מבין.

חשבתי שזו מטפורה חזקה. האמת, חשבתי שזה יהיה הציור שבסוף היא תשלח לבחור ממילאנו, אבל אז הוקלתי שהבנתי שזה בשבילה, הדרך בה מריאן רוצה לזכור את אלואיז.

מביטה אל הים, מהצוק, שמלתה עולה באש, והיא מסתכלת אל האופק. וזה… שובר את הלב.

כן כן כן!!!! יש כל כך הרבה שכבות לסרט הזה שאפשר לשבת ולפענח אותו שעות חחח

זה גם הרי אחד מהנושאים בסרט: זיכרון כנגד מציאות. איך אנחנו חווים את האדם שמולנו ומה אנחנו זוכרים מהחוויות האלה. איך ציור, או כל אומנות באשר הי��, תורם לזיכרון שלנו?

ועוד נושא של הסרט: הסתכלות. שזה גם קשור לסעיף של הזיכרון כנגד מציאות בצורה כזאת או אחרת חח כאילו הצורות השונות שבהם מריאן מביטה באלואיז ואיך היא בוחרת לצייר אותה לפי כל "מבט". בהתחלה היא מביטה בה בסתר, מנסה לצייר גרסא של אלואיז בהיחבא. אחר כך יש את הדיוקן ה"רשמי" שבו מריאן קובעת איך אלואיז תשב, עם איזו שמלה, באיזו תאורה. היא יודעת איך אלואיז צריכה להיראות בשביל הדיוקן הזה, הדיוקן לבעל הפוטנציאלי.

אבל אז יש את הדיוקן הפרטי של מריאן, זה שהיא ציירה מהזיכרון האישי שלה. היא לא ציירה אותו בזמן אמת על האי, הוא צוייר אלוהים יודע כמה זמן אחרי. הוא צוייר מזיכרון אחד, מרגע אחד, שבו אלואיז ומריאן מביטות אחת בשנייה במין..... הבנה? כניעה? הן מביטות אחת בשנייה לא כציירת ומוזה, הן מביטות אחת בשנייה באהבה, בסוג של יראה..... כשתי נשים שמבינות שהן נמשכות אחת לשנייה.

זה דיוקן שאלואיז לא מודעת לקיומו, אבל הזיכרון של הלילה ההוא במדורה, אלואיז עולה באש פיזית ונפשית, זה זיכרון שקיים לשתיהן בראש. ואותו מריאן בחרה לשמור לעצמה.

מריאן יכלה לשחזר את הדיוקן הרשמי, כאילו היו לה את כל הרישומים במחברות ובדפים. היא למדה את תווי פניה של אלואיז במשך שבועות, אבל זה לא הזיכרון שהיא רוצה ממנה. מריאן בחרה ברגע הזה, הרגע שבו הן סוף סוף "רואות" אחת את השנייה, כרגע שהיא רוצה לשחזר. את זה היא רוצה לצייר.

בקיצור סרט מדהים ואני בדמעות רק מלחשוב על כל המשמעויות שיש בו 😭😭