hum0r1nth3d4ash-blog

[hum0r1nth3d4ash-blog]

ולא רצו לבטל

בסמיכה ולא רצו לבטל מצו ת הסמיכה. לכן בעליהן יביאו אותן התודות בשותפות גם עבורם ורק העולות שנדרו הביאו מעצמן. [ואולי גם מכאן שורש המנהג בכמה מקומות שרק הבעל מברך ברכת הגומל עבור אשתו, משום שהבעל הביא הקרבן ג ם עבור אשתו ועשה סמיכה ובשע ת סמיכה הבעל אמר עליו דברי שבח ובספר מור וקציעה (ריט) מסיק כן להלכה והארכתי בזה בספרי בשביל י ברכת הגומל סי׳ ז׳. עייש״ה]. יג. ובאמת שקשה לחדש דינים חדשים מבלי ראיות חזקות מש״ס. ומי גילה לן שעיקר התודה היא האמירת דברי שבח בשעת סמיכה. ואמירת דברי שבח בשעת סמיכה לדעת הר״מ ז״ל אינו דין מיוחד לתודה רק לכל שלמים. ותודה לא מביא הר״מ ז״ל כלל. רק תודה היא שלמים. ונכללת בשלמים. ועכשיו ה ההודאה p בשביל' םי הגע בעצמך הרי סמיכה בתודה לא כתיבא כלל. וכל היוב סמיכה בתודה הוא דילפינן מקראי תורת זבה השלמים אם על תודה. מה שלמים טעונה סמיכה (עיי״ש בתו״כ (ויקרא ז יא)).

ספר תורה תיקים

ואם כן כמו דנשים מביאות שלמים אף בלי סמיכה לא שייך לומר דתודה ��דיפי משלמים וסמיכה מעכבת בהם. ועיי״ש בתורת כהגים וסמך דממעטינן עכו״ם מסמיכה. ופירש שם הראב״ ד מפני שאינן יכולין להתוודות יעו״ש. הרי שרק מסמיכה נתמעטו ולא מהבאת עיקר הקרבן. וכל עיקרה של סמיכה אינה רק שיורי מצוה ולא עיקר תכלית הקרבן ואינה מעכבת כלל. ועי׳ מנחות (עג:) לר׳ יוסי הגלילי איש איש לרבות את העכו״ם שנודרין נדרים ונדבות כישראל כו׳. תודה מנין ת״ל נדבותם יעו״ש ומבואר לדעת ריה״ג שיכולין להביא גם תודותב. ועי׳ בערכין( ב. ) ובר״מ ז״ל (פ״ג ממעה״ק הל׳ ה) שאין טעון סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל, יעו״ש. ומזה יש גם ראיה שגם בלי סמיכה מביאין תודה ודלא כדברי הצ״פ הנ״לג. ועוד מה יתרץ למאן דאמר דסבירא ליה נשים סומכות רשות [עיין בפתיחה כוללת להפמ״ג (ח״ב אות ט״ו).

[hum0r1nth3d4ash-blog]

בנה שזאב בא לטורפו

וסכנת בנה שזאב בא לטורפו נדרה להביא קינין, דתודה מביאים רק לאחר שכבר יצאו מהחולי או מהסכנ ה כמבואר בפוסקים (ועי׳ במאור ושמש פרשת ויצא עה״פ הפעם אודה וגו׳). וכן האם נדרה בשביל הצלת בנה ואיפה מצינו שיש חיוב על האם להביא תודה או עולה בשביל בנה, ואולי הי׳ גם בשביל' סיימן ה ההודאה עט קטן. וא״כ כשכבר יצאו ונחלצ ו מהצרות אולי אז הביאו גם תודות. אגל באמת לפי דברינו דליכא שום חיוב מן התורה להביא תודה אף בהני ארבעה. אם כן ליכא שום קושי א כלל, דהרי מן התורה אין חיוב להביא שום קרבן כלל בכהאי גונא אף תודה. וכיון דהני נשים כבר קבלו עליהן בעת צרתן להביא קינין (דהני נשי רגילות בקינין) עולות לד׳. ואם כן כבר יצאו ג ם בעולות שהביאו לשם הודאה. ועי׳ באבות דר״נ (פ״ד ה״א) שעולות עדיפי משלמים. ובערכין (יא:) עולת נדבה צבור ומפרש רגמ״ה שנעשה להן נס ונתנדבו להביא עולה עיי״ש. הרי ששייך גם להביא עולה עבור הנס. ועי׳ ברד״ל בפרקי ד��בי אליעזר (פ׳ לה) אזבחה לפניך זבחי תודות ועולות.

לחץ כאן בא״ד שם ז״ל ועולות דרש. שבזה דרך לבא לבית אלקים כמו שכתוב (תהלים סר יג) אבא ביתך בעולות. וכן עולת ראיה ברגלים שהעולה דורון הוא כראות פני אלקים עכ״ל. הרי שהדרך כשהולכים לבית המקדש להביא עולה ולכן הביא ו עולות, וגם י״ל שגם תודות כבר הביא ו או ששלחו אותן ע״י שליח (דהרי נשים אינן סומכות) ואולי זה מילתא דפשיטא שהביאו תודות והני נשים צדקניו ת חייבו עצמן גם בעולות. יב. ויש לעורר עוד כי אם האשה היתה בסכנה גם על הבעל מוטל להביא תודה [עי׳ בספרי בשביל י ברכת הגומל (סי׳ ג׳ סק״ב) שהבאתי דברי האליה רבה (ריח ס״ל, יב) שהבעל חייב גם כן בברכת הגומל בשביל אשתו. וכבר כתבנו דעת הרא״ש שברכת הגומל במקום תודה תקנוהו]. רק הבעל והאשה יכולים לצאת בקרבן אחד. ומשום זה לא יכלו בעצמ ן להביא התודות גם בשביל בעליהן. דהרי מצד בעליהן מחויב התודה

[hum0r1nth3d4ash-blog]

כלומר בסבת עונותיו

לחייבים כלומר בסבת עונותיו, ולפי״ז י״ל שגם בתודה בשעת סמיכה כלול שני דברים וידוי ממש על העוץ שגרם שימצא בצרה ומבקש על זה סליחה מה׳, וגם הודאה שהצילו מהצרה וכעין שלמים כנז׳ וא״כ אין לחלק בינייה ו (ועי׳ עוד בספרי בשבילי בר��ת הגומל סי׳ ו׳ שהארכתי בענין הפירוש לחייבים). ט. ועי' בכלי חמדה (קונטרס המילואים שם בחי׳ והג׳ מבהמ״ח) שהקשה כנ״ל מהא דלימתי שמא בים עברה וסיכנה, דלמה לא הביאו תודות. ולכאורה גם הוא היה לו להקשות מכל הנך ג׳ כנ״ל שהיו בגדר חולה שנתרפא . וכתב לתרץ דמכאן ראיה לדברי הגאו ן בעל פנים יפות שדין הבאת תודה היא רשות ורק אסמכתא, ועיקרה נדבה, ואצל נשים לא תקנו לגמרי. ובפרט דל״ש אצלם סמיכה, ולא קאי עלייהו קרבן תודה כלל, ומה״ט י״ל דלכן נשים אינן מברכין ברכת הגומל כיון דברכת

בחסות ספר תורה הגומל במקום תודה נתקנה כמו שכתב הרא״ש, וכיון דליתנייהו בקרבן תודה הוא הדין דליתנייהו בברכת הגומל, ועי׳ ירושלמי שקלים לזיבתי זאב בא ליטול את בנה ולא גרס כש״ס דילן, נראה דפליגי בזה אם מברכים רק על הני ארבעה ותו לא, דהירושלמי סבירא ליה דגם על שאר סכנה מברכין וכו׳ יעו״ש שמסיק שיש לפקפק בזה, עכ״ל. י. ויש לפקפק בדבריו ראשית דגם אם כל הבאת תודה על נם או הנך ד׳ היא רשות ו��סמכתא למה יגרע כח הנשים, ובכל דברי הודאה על הנס איתנהו [ולפי״ד היה לו לומר אם כל ברכת הגומל אינו חיוב ממש, רק צריכין להודות לכתחילה, א״כ ליתנה ו בברכת הגומל], ובעיקר דבריו מש״כ דל״ש אצלם סמיכה כו׳ לא ביאר כלל כוונתו וכנראה כוונתו לדברי הצ״פ הנ״ל. והדיוק מהירושלמי לא הבנת י כלל, דאדרבה הלא שם איתא דלא הביאו תודה כלל רק קיניץ, ואול י ראייתו כיון דהביאו קינין משום דאין דרכם להביא תודות ומינה דבאנשים באופן כנ״ל מביא תודה. יא. ו ל ענ ״ ד נראה פשוט שהני נשים צדקניות נדרו בעת צרתן, וכן לגי׳ הירושלמי כשראתה האם בצרת

[hum0r1nth3d4ash-blog]

וכ״ה במצודות דוד

לנס הוא בא. וכ״ה במצודות דוד שם ומתודים על שלמי התודה הבא להודות עליו על הנס. וברלב״ג שהיו מתודים לד׳ על השלמים בסמכם ידיהם עליהם כדי שיכופר להם העון ועיי״ש בתרגום רב יוסף שני גירסאות ״ומהודן״ ״ומודין״, וכבר ביארתי זה במק״א. ושם (דה״י ב לג טס זבחי שלמים ותודה וברש״י שהביא קרבן תודה והתודה להקב״ה שהשיב ו לירושלים ומלכותו, חזינן דוידוי אינ ו קשור בדוקא לקרבן הבא על חטא. ז. ועוד יש להוסיף כפי מה שהעליתי לעיל סי׳ א׳ שלפי דברי הצפנת פענח בבמה קטנה דליכא סמיכה דבעינן לפני ה׳ (עיין סוף זבחים) לא שייך להביא תודה יעוש״ה^, ושם הבאתי דברי המפרשים בשופטים (ל כס בענין פילגש בגבעה שהביאו ישראל שלמים לעשות שלום בינם לאביהם שבשמים, ולדעת רמב״ן ז״ל היו תודות, ושם (כא 0 באברבנא ל שהעלו עוד שלמים לשום שלום בינם לאביהם שבשמים כי ראו כי נגעה

בחסות ספר תורה עליהם הרעה סבת העון אשר היה בקודש כו׳ כי ידעו והכירו שהאל ית׳ הענישם וכו׳ יעו״ש, הרי שאף בשלמים לאחר שיצאו מהצרה שייך עוד לבקש שהשלמים ירצו אותם להשי״ת ויסלח לעונם. ולפי״ז ג ם בתודה אף שמביאו לתת תודה לה׳ שהצילו מהצרה מ״מ אולי גרמו חטאיו ועונותיו שהביאו אותו לידי הצרה ולכן גם בשעת התודה מזכיר ומבקש כפרה, ושם היתה במה קטנה לדעת כמה ראשונים ואע״פ שלא היה שם סמיכה הנה מצינו וידוי ושבח. ח. ועיין ברד״ק תהלים (ריש קאפיטל קז) דהנהו ארבעה צריכים להודות כי השי״ת הוא המוציא ם מצרה לרווחה שאינו בדרך מקרה, אלא צריכין שיודו כי בעונש עונם היו א. ובקרבנות דקודם מתן תורה שהקריבו אדם הראשון ונח ויעקב י״ל שהביאו תודות בלי סמיכה, שהרי בסמיכה בעינן לפני ד־/ הן אמת דאין להביא ראיה מקודם מתן תורה וגם נראה שאותן התוד��ת יכול להיות שהיו גם עולות לשם הודאה. וגם בלי לחם וועייז ל 7ןמז הערה בס. בשבילי סימן ה ההודאה nv בצרה ובחסד עליון ניצולו מהצרה בזעקתם לו, יעו״ש, ואולי על זה תיקנו בברכת הגומל השבח הגומל לחייבים שגמלני כו׳ שמזכיר גם כץ כענין וידוי

[hum0r1nth3d4ash-blog]

מכל מקום י״ל

סמיכה. מכל מקום י״ל שנשים מתודו ת על הקרבן בלי סמיכה ממש או בהקפ ת הראש, כמו כן בודאי י״ל שדברי השבח והודאה לא מעכבים שיהיו דו?ןא בשעת סמיכה. אלא אפשר שהבעלים יאמרו זה בשעת שחיטה או מקודם או בשעת שאר עבודות. וכמו בפסח שאין סמיכה אומרים הבעלים שבח הלל ושירה בשעת שחיטתו . ופשטות הקראי ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה נראה שרק לאחר זביחת התודה היו הדברי שבח לספר מעשיו ברנה. ואמאי לא יביאו הנשים קרבן תודה. ו ב ד מ ב ״ ם (פ״א דתשובה הל׳ א) בא״ד. וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן כו׳ אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעש ו תשובה ויתודו וידוי דברים. שנאמר והתודה אשר חטא עליה וכר. עכ״ל. והנה הוידוי צריך להיות בשעת סמיכה כמבואר ביומא (לו.) ובר״מ ז״ל שם בפ״ג ממעשה הקרבנות (הל׳ י־ד), ומה הדין באשה שאינה סומכת. וצ״ל דמתודית על הקרבן בלי סמיכה. ומכ ל שכן הדברי שבח שאומרות על הקרבן בלי סמיכה.

בחסות ילקוט יוסף ה. וגם עיקר דעת הר״מ ז״ל שכתב מדעת עצמו ויראה לי שאינ ו מתודה על השלמים. מבלי ראיות ומקורות רק מסברת עצמו צ״ע אם כל הראשונים מסכימים לדעתו, דהנה בתענית (כ״ג.) בעובדא דחוני המעגל שאמר בעת ריבוי הגשמים הביאו לי פר הודאה. פירש רש״י ז״ל להתודות עליו ושלמים היה וכבר תמה שם בשבילי סימן ה ההודאה עז הגבורת ארי דמה ענין וידוי לשלמים יעו״ש. ובמק״א הארכתי לבאר דעת רש״י ז״ל שסבירא ליה שגם בשלמים מתודה וכן דעת עוד ראשונים, ולא כדעת הר״מ ז״ל [עיין לקמן סי׳ י״ב]. ו. והנה באיוב (לג מ) ישור על אנשים פירש רש״י דכשניצל מחוליו ונתרפא צריך להתודות לפני יוצרו בפני שורות של אנשים יעוש״ה, ובדה״י (ב ל כב) מזבחים זבחי שלמים ומתודים לד׳, וברש״י ז״ל ומתודים על זבח תודה, ומודים לד׳ על הנס שעשה להם שזבח תודה

[hum0r1nth3d4ash-blog]

ומביאי תודה

תפלת ההודיה. ומביאי תודה בית ה׳ הרי קרבן תודה יעו״ש. ושם (קטז יז־יח ) לך אזבח זבח תודה ובשם ה׳ אקרא נדרי לה׳ אשלם. י״ל שקאי על זבח תודה שבא רק על ידי נדרו שנדר. ולפי דבריו נמצא אם אינו יכול להביא בעצמו הקרבן לא שייך שישלח התודה ע״י שליח. כיון דלא שייך סמיכה ע״י שליח וגם דברי ההודאה צריך לומר החולה בעצמ ו ולא שהשליח יודה בשבילו. וגם לפי זה קטן מופלא סמוך לאיש דיכול להקדיש אבל כיון דליתא בסמיכה ל״ש בהבאת תודה [ועיין בספרי בשבילי ברכת הגומל סי׳ ח׳ אות י״ד]. ד. ועיקר חידושו של הג׳ הצ״פ הנ״ל בנוי על דעת הר״מ ז״ל שכ׳ בפ״ג מהל׳ מעה״ק הל׳ ט״ו ויראה לי שאינו מתודה על השלמים אבל אומר דברי שבח. עכ״ל. והדברי שבח הם בשעת סמיכה (כמו בוידוי) ולפי״ז מחדש הצ״פ שנראה לו דכיו ן דעיקר ההודאה על קרבן תודה היא עו בשבילי סימן ה ההודאה

בחסות זוהר מתוק מדבש בשעת סמיכה, כמר שב׳ רבינו ד׳ל כנד. והנה הר״מ ז״ל הנ״ל לא מייר י כלל במיוחד מתודה רק משלמים רק פשוט תודה נכלל בכלל שלמים. אבל מנ״ל דעיקר ההודאה על תודה הוא בשעת סמיכה. ונראה דנקט שמזמור לתודה הוא בשעת סמיכה כמו שכתבו כמה אחרונים וזהו עיקר ההודאה. [ולקמן( סו ף סי׳ 0 הארכתי בזה שהבאת י דברי החיי אדם והאבני נזר והאו ר שמח]. ולזה הוסיף עוד חידוש גדו ל שגבי נשים דליכא סמיכה שוב לא שייך לגבייהו הך הודאה. ולפי״ד נמצא שכל מה שכ׳ ויזבחו זבחי תודה ועיקר הקראי דאם על תודה לא שייך לגבי נשים וזה דוחק. ולכאורה ה דברי שבח לא אלימי יותר מעיקר הסמיכה, שאף מי שלא יכול לסמוך מכל מקום חיי ב בקרבן. כמו כץ לכאורה יהיה הדין הזה נוהג גם כן בתודה, ובפרט שהר״מ ז״ל לא מביא כלל דיני וחיובי תודה בהנך ד׳ או למי שנעשה לו נס רק הכל כלול בדיני שלמים. וכמו בשלמים שגם נשים מביאות יכולות להביא גם תודה. וגם אף שוידוי שהוא תמיד בשע ת

[hum0r1nth3d4ash-blog]

לגבייהו הך

לא שייך לגבייהו הך הודאה, ולכך הביאו קינין עכ״ל. וכוונתו דברש״י זבחים מ.) בד״ה לא בא״ד, דארבעה צריכין להודות כו׳ וכתיב בהו ויזבח ו זבחי תודה, ושחט תודה בשעת עליית ו מן הים כו׳. ומבואר דיורדי הים כשעלו צריכין להביא תודה וא״כ זו שאמרה לימתי שהיתה בים וסיכנה ועלתה בשלום היתה צריכה להביא תודה ולא קן. בשבילי סימן ה ההודאה עה דלא הבנתי דאמאי לא מקשה מכל הני בזוב סיכנה בעינה סיכנה כיון שהיו חולות ומסוכנות הי״ל להביא תודות כדין חולה שנתרפא . ואולי באמת זהו כוונתו דברש״י ז״ל כתב וכתיב בהו היינו בכל הארבעה ויזבחו ובחי תודה. ומה שהביא מירושלמי שמפרש שבא זאב ליטול בנה. אולי כוונתו כיון שאין זר מהבך ד׳ אפי׳ אם היה נם א״צ להביא תודה. אך יותר נראה שכוונתו כיון דבא זא ב ליטול בנה. נמצא דהבן היה בסכנה ולא האם והבן הוא קטן ממילא הוא לא חייב בתודה, וגם האם לא חייב ת תודה בשביל הבן.

בחסות תיקים לספר תורה ג. והנה הר״מ ז״ל שם בהל׳ מעה״ק כתב ויראה לי שעל שלמים אינו מתודה אלא אומר עליו דברי שבח. ומזה יצא הג׳ הצ״פ לחדש חידוש גדול. והוא שעיקר הבאת תודה להנך ד׳ אינו הקרבת הקרבן בעצמ ו ומתוך הבאת הקרבן יש גם חיוב סמיכה ואמירת דברי שבח והודאה. אך אדרבה עיקר כל הבאת התודה היא אך ורק בשביל ההודאה בפה דברי שבח שאומר בשעת סמיכה. ולפיכך נשים שאינן סומכות וליתנייהו באמירת דברי שבח ממילא לא שייך לגבייהו הבאת תודה [עיין לעיל סי׳ א׳ אות ח׳]. והנה במש״כ הצ״פ הנ״ל שעיקר התודה הוא בשביל ההודייה, עי׳ במדרש תהלים (ק) באו שעריו בתודה הודו לו ברכו ל 1 מו( ב או שעריו בתודה בקרבן תודה) הודו לו ברכו שמו תפלת ההודיה ומה כתי׳ בזה• כי טוב ה׳ לעולם חסדו. ושם אשלם תודות לך שתים אחת כנגד התפלה וא׳ כנגד הקרבן וכה״א (ירמיה לג יא) קול ששון גו׳ קול אומר הודו את ה׳ הרי

[hum0r1nth3d4ash-blog]

נמי שיש כאן חיוב

נמי שיש כאן חיוב הבאת קרבן. ועל זה כתב שגם עיקר דין הודאה להנך ד׳ הוי רק מדרבנן]. יח. וכרש״י ז״ל בפירושו עה״ת (ויקרא ז טז) בד״ה ואם נדר או נדבה וגו׳ כתב וז״ל שלא בשבילי סימז ב ההודאה מה הביאה על הודאה של נס, והובא בסמ״ג (עשין קפג). [ובאמת פירוש ו מוכרח מהפסוקים גופייהו, שאם לא כץ מהו החילוק מפסוק י״ב אם על תודה, שאז צריך לחם ונאכל רק ליום ולילה כדין תודה, וכאן בפסוק ט״ז דכתיב ואם נדר או נדבה, אז דינה כשלמים, ומהו הגורם לשינוי זה. ועל כרחך כפירוש רש״י ז״ל הנ״ל (ועי׳ לקמן אות כ׳ שנבא לבאר הכתובים בע״ה)]. ולכאורה נראה מדבריו שאם הביאה על הודאת הנם אז לא הוי נדר או נדבה רק חובה, אבל כבר עמדו בזה הרא״ם והגור אריה (שם) ופירשו דברי רש״י ז״ל הנ״ל, דהא דכתיב ואם נדר או נדבה וגו׳ לאו למימרא דתודה שהביאה על נס אינה נדר ונדבה רק חובה, דזה אינו דהא ודאי הוי נדר או נדבה ולאו חובה היא כלל. אלא כך פירושו, אם נדר או נדבה בלבד הביאה מבלי סבת הודאה על נס, לאפוק י

בחסות ארגז לספר תורה מקראי דלעיל (יב) אם על תודה יקריבנו וגו׳, שאינה סתם נדר ונדבה מבלי סבה רק נדר ונדבה שמביאה לתכלית הודאה לסבת הודאה על הנס. עיי״ש. ובפרט לפי מש״כ לעיל שמצד הסברא ומגד ר אנושי יש כאן חיוב הודאה למקום על הנס, א״כ שפיר י״ל שבפסוק י״ב הוי נדר ונדבה מסבת חיוב הודאה, וכאן בפסוק ט״ז הוי נדר ונדבה בלבד מבלי סבת חיוב הודאה למקום [ועיין לקמן סי׳ ג׳ ס״ק י״א]. יט. ועייין בהעמק דבר מהנצי״ב (שם) כתב וז״ל פירש רש״י שלא הביא על הודאת נס, ובאמת אינ ו מדויק שהרי תודה גם כן אינה חובה אלא נדר או נדבה, ואם כן הכי מיבעיא ואם לא על תודה יקריבנו וכו׳, עכ״ל עיי״ש, ועיין לקמן אות כ׳ שנבאר ה��סוקים ויהיה מיושב דיו��ו. וראיתי בפירוש מהרי״פ פערלא לספר המצוות לרס״ג (עשה נט-ם דף תס) שמדייק מדברי רש״י ז״ל

[hum0r1nth3d4ash-blog]

יהושע שמתארים את הכל לא

יהושע שמתארים את הכל לא כסיפור עצם הדברים רק בתור ההשלכה שיש מזה על הקשר. אני ולא אחר מצינו בב׳ מקומות שהיתה הפורענות למצרים ע״י הקב״ה ולא ע״י שליח; המפורסם הוא מכת בכורות כמ״ש ׳׳ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור״. אך היה עוד זמן שכזה: קריעת ים סוף, כמבו׳ בסנהדרין צד סוע״א ״פרעה שחירף בעצמו נפרע הקב״ה ממנו בעצמו וכו׳ דכתיב וינער ה׳ את מצרים בתוך הים״. והביאור נראה, דב׳ מצבים אלה היו נקודות גמר. מכת בכורות היתה הריג ת התמצית של מצרים, ואח״כ בקי״ס היתה הריגת מצרים עצמה. ויש להוסיף נפלא שכמו״כ מצינו גילוי שכינה בשני המקומות הללו: במכ ת בכורות ״נגלה עליהם ממ״ה״, ובקי״ס ״ראתה שפחה על הים״. והא בהא תליא, דהגילוי שכינה עצמו הוא זה שנפרע מן המצרים, וזה נקרא שהקב״ה בכבוד ו נפרע מהם, דהיינו דמה שהוא גילה את עצמו שם, זהו מה שנפרע מהם. נמצא שבשתי נקודות הגמר בגאולת ישראל מיד מצרים - מכת בכורות, וקריעת ים סוף, מופיע אותו המהלך: גילוי עצום ונורא של שכינתו ית׳ אשר פועל בשני הכיוונים בעת ובעונה אחת: חורבן והרס למצרים, וזריחת אור נבואי מופלא על נפשם של ישראל. אין ביטוי יותר חזק מזה לגאולת ישראל משעבודם ■ כו

בחסות תיקים לספר תורה

חידות עולם והתבטלותם לטומאת מצרים, מעתה מועמדים ישראל בניתוק וחילוק תהומיים מבית עבדותם, עד כדי שבעומדם יחד עם המצרים אל מול אמיתת ו ית׳ מתגלית אמיתת עצמם שהמה לחלקו ונחלתו, אשר על כן בעמידתם נוכח פני ה׳ יתענגו וישמחו בהיות נפשם נפש טהורה השואפת להתדבק במקור חוצבתה . ולעומתם המצרים רק סובלים נוראות במצב זה. •כז

[hum0r1nth3d4ash-blog]

יש מציאות שעם משתלט

יש מציאות שעם משתלט על עם אחר ולוקח את בניו לעבדים. וכמו שמצינו קנין של ׳כיבוש מלחמה׳. דכשם שבאפשרות עם לכבוש את ארצו ��ל עם אחר, ואי״ז ״גזל״ אלא ״כיבוש״, כך ביחס לאנשים שבעם השני. אמנם ביחס לעבדות ישראל במצרים נראה שיש כאן יותר עומק, שהיתה ז ו כמין ׳התבטלות׳ של העבריים באומה המצרית, וכמו שאמרו חז״ל שהיו ישראל דומים לעובר במעי פרה. וראה במהר״ל (גבורות פ״ג) דשני ענינים היו בשעבוד ישראל במצרים, א׳ שהיו מצרים מחזיקים בהם בחזקה. ב׳ שהיו ישראל טפלי ם ושייכים למצרים ואין להם מציאות בפני עצמם. הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז בשעה שעמדו ישראל על שפת ים סוף קטרגו המלאכים: הללו עובדי ע״ז והללו עובדי ע״ז. ותמוה דהרי בי׳ בניסן נאמר לישראל ״משכו וקחו לכם״ ודרשו חז״ל משכו ידיכם מע״ז, הרי שכבר פרשו מע״ז. ונראה ליישב דמדוקדק בלשון חכמים ״משכו ידיכם מע״ז״ היינו ידיכם ולא לבכם, דלבם עדיין היה דבוק בע״ז, וזה מה שקטרגו עליהם, דמצד הלב לא היה חילוק בינם למצרים, דעדיין היו ״עובדי ע״ז״ מבחינת תואר האדם. כד חידות עולם

ספר ילקוט יוסף

טיפה ימלאד המומ אמרו בערכין ז, א דכשהאם מתה, העובר שבמעיה מת קודם, דאיידי דזוטר חיותיה עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך ליה לסימנים. וא״כ קשה במכת בכורות שעוד היו ישראל בתוך מצרים כעובר במעי אמו(כל׳ חז״ל), איך לא פגע המשחית גם בהם. אלא שבאמת מצינו שזה חידוש גדול מה שלא נפגעו ישראל, והיה אסור להם לצאת מפתח בתיהם. איברא נראה דלא שייך כאן ההיא דערכין, דכאן לא מלאך המות הרגם אלא הקב״ה בכבודו ובעצמו, ושם שפיר שייך שרק האם תמות, כמו בנהרגה(שם בערכין). גאלנו וגאל את אבותינו אשר גאלנו וגאל את אבותינו. למה מקדימים אותנו לאבותינו. וכן באמת ויציב: גואלנו גואל אבותינו. ובשמו״ע: אלקינו ואלקי אבותינו. אלא שכלל ישראל הוא מציאות שלא מתבטלת לעולם, וכל דור ודור זה אותו כלל ישראל הנצחי שממשיך לאורך הדורות. וממילא עיקר הכלל ישראל עתה הוא אנחנו. לכן מקדימים את עצמנו. ובשמו״ע שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו, יותר מובן הדבר, שעיקר השראת שמו הוא עלינו כהיום הזה, אמנם בהגדה שאומרים גאלנו וגאל את אבותינו, כאן זהו חידוש להקדים את עצמנו, שהרי בפועל הוא גאל את אבותינו קודם לכן. אלא שכאמור, הציבור לא מת, ומדברים אנו על עצמנו בתור ״כלל ישראל״ שמדבר בעד עצמו, וממילא נכון הוא לומר גאלנו, שעיקר הגאולה היה לכלל ישראל, ומה שאומרים וגאל את אבותינו, היינו האישים הפרטיים שהיו אז ודוק. כיצד יצ״מ מוכיחה על חידוש העולם יציאת מצרים מגלה על מעשה בראשית בשני פנים: בפן הפשוט משום שהניסים הגלויים בשינוי הטבע מוכיחים שהטבע מחודש וניתן אפוא לשינוי ע״י מחדשו. ובפן העמוק יותר, דהמכחישים את החידוש טוענים שהעולם נמצא לא כה חידות עולם מפני שישנו רצון, דאצל הא״ס לא שייך רצון, ויצ׳׳מ שהיתה בחירה בכלל ישראל מוכיחה שהבורא רוצה משהו, וממילא נפל היסוד של מאמיני הקדמות. צורת מ��נה ההגדה והפסוקים שגה צורת ההגדה היא חידוש. במקום להביא את סיפור היציאה עצמו ואת הפסוקים בפרשיות וארא בא בשלח עוסקים בכמה פסוקים בפרשת כי תבא וספר יהושע. ברור מכל התוכן של ההגדה שהנושא המדובר בה הוא יציאת מצרים בתור יחס בין הקב״ה לכלל ישראל, ולכן דוקא מביאים הפסוקים בספר

[hum0r1nth3d4ash-blog]

ישראל בתוך התמונה

פי׳: כעת נוצר עולם חדש, עולם שכלל ישראל בתוך התמונה. והעשרה מאמרות של המהדורה הזו של העולם הם בצורה של ׳מכות׳ כי ״מכה״ היא דבר שבא לתת צורה ועיצוב למציאות קיימת, כעין מכות שנותנים על הכלי בשעת יצירתו, וכעין מכות של חינוך הבנים, וזה ענין יציאת מצרים שנתנה זעזוע לעולם שמעתה אין עוד עולם רגיל אלא זהו עולם שמקבל אל תוכו ענין יותר גבוה, וזה הכנה לעשרת הדברות. עשרת המכות מתווכים בין העשרה מאמרות לעשרת הדברות. וענין זה בא לידי ביטוי בצורת המכות שהן הקיפו את כל חלקי הבריאה והטבע כפי שהאריכו המפרשים, והיינו דבאו המכות לתת תכלית ומטרה לכל הבריאה , ולא רק מטרה חיצונית אלא מטרה מעורבבת בעצם הבריאה עד שהיא יכולה להשתנות ממש אם יש בזה צורך למטרה, וכפי שקרה במכות. ■ כב חידות עולם ענין מכמ דם מכה ראשונה היא מכת דם, שבראש ובראשונה על המצרים לדעת שזהו עסק של ״דם״, לא צחוק, לא משחק ילדים, העסק רציני: חיים ומוות! המכה לא היתה סתם שהופיע דם, אלא שהמים נהפכו לדם. המים - סמל הפשטות והרוגע - נהפכים לדבר מאיים כמו דם.

בחסות למכירה זוהר מתוק מדבש

ועוד פנים: המים הם היסוד הראשוני והבסיסי ביותר של כל צורת חיים על פני העולם*“, והנה הם נהפכים לדם, לאמור שבפנימיות של המציאות לא המים ממלאים את הכל אלא דם, כלומר נפשיות ואכפתיות תהומית. המים שנהפכים לדם מראים שיש נפש שממלאת את הכל, יש חיות אלוקית בכל מקום! כעובר במעי אמו ר׳ אייזיק חבר מסביר שמצב כלל ישראל במצרים היה כדוגמת עובר במעי אמו, וז״ל ״ובתחילה בעת הגלות היו טפלים לגבי אמם שהיא ארץ מצרים, שעדיין לא נגלה עליהם שמו המיוחד שיהיו מתנהגים בהשגחה הנפלאה, רק היו מתנהגים בדרכי הטבע וניזונים במה שאמם אוכלת ע״י השפעת הטבע שקבל ו מצרים ע״פ סידור מערכת כוכבים ומזלות, ולכן נקראו על שמם ועדיין לא נגלה שלימותם. אבל עומדים להשתלם והיה שמם ניכר כהכרת העובר בעודנו בבטן אמו ואינו ידוע מה טיבו הזכר או נקבה וכדו׳. וכאשר נשלם הזמן הקצוב לה ם לפי עומק מחשבתו ית׳ ועמדו בנסיון ונבחנו בצירוף כהשלמת ימי הריון של האשה, אז ��צאו משם כעובר הנשמט מבטן אמו בחפזון גדול, ואז ניכר גדולתם ומעלתם ונעשו עם בפ״ע כמ״ש והוצאתי אתכם וגו׳ ולקחתי אתכם לי לעם.״ וזה מאד מדוייק, הזכות שהיה להם במצרים היה שלא שינו את שמם וכו׳ היינו דברים שהם רק סממן חיצוני בלי תוכן של ממש, אין כאן שום מעלה, כ י באמת עתה הם עדיין לא נלקחו להיות עם ה׳, ורק שרואים שהם לא חלק כשמחפשים חיים בכוכב אחר, דבר ראשון שבודקים, אם יש שם מים, כי בלעדיהם לא שייכים כלל חיים. >כג׳ חידות עולם מהמצרים ורואים שהולך להרקם פה משהו כמו העובר שלא עומדים על טיבו ולא נגלה מעלתו וייחודו, אבל רואים שזה לא חלק מהאמא ושהוא עתיד להוולד. ודוק. אדנות או השתלטות עבדות בני ישראל במצרים לא היתה סתם השתלטות של בריונים על בנ י חורין. הם היו באמת עבדים. והראיה לכך, ממה שנאמר ״עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים״, כלומר שדין הוא שיהיו עבדיי שהרי אני פדיתים מעבדות פרעה, ואם ישראל במצרים היו בני חורין שנכפו בכח לעבוד עבודת עבד, מה ענין זה לעבדות של מקום. אלא שבמצרים באמת היו עבדים. אכן באמת צ״ב למה אין זה השתלטות על בני חורין. אלא ששאלה זו טעות היא, כ י

[hum0r1nth3d4ash-blog]

נכנס ענין זה בין הפסוק

וקשה למה נכנס ענין זה בין הפסוק ״מי כמוכה וגו״׳ ובין ״נחית בחסדך עם ז ו גאלת״ הרי זה שייך יותר לתחילת השירה המתארת את מפלת המצרים. וגם לא מובן עצם השייכות של ענין זה לשירה ולהצלת ישראל. ונראה דמה שניתנו המצרים לקבורה מראה שגם להם יש תכלית שהרי קבורה מבטאת כבוד לאדם המת הנובע מהשארות הנפש, ועל כן שאינו נזרק ככלי אין חפץ בו אלא נטמן באדמה כמו זרע על מנת לצמוח בעתיד בתחיית המתים (וכבר הקבילו כן חז״ל בפרק חלק), א״כ בכך שניתנו המצרים לקבור ה אנו רואים שגם להם יש תכלית אחרי שקבלו את העונש הנורא, וכל מעשי השם - אפילו הפעולות המשחיתות - נועדו כדי להביא את הכל אל התיקון ולא לשם עצם ההשחתה. חידות עולם ובזה יש לבאר גם הפסוק ״ה׳ איש מלחמה ה׳ שמו׳׳ שכבר מבואר ברש״י שהפסוק מציין שעל אף פעולת ההרס וההשחתה, אבל ״ה׳ שמו״ היינו מידת הרחמים, ולדרכנו יבואר שהתכלית מה׳ איש מלחמה היא לשם התכלית עולם דהיינו חסדו וטובו ית׳. ובזה יבואר מה שהקשינו מה הקשר בין הפסוקים - שניתנו המצרים לקבורה ושכלל ישראל הולכים לא״י, דכאמור מה שניתנ ו לקבורה מראה שכל מעשי השם מובילים אל תכלית מסויימת, כדי שייצא מזה משהו גדול בסוף, א״כ כל שכן שכלפי כלל ישראל הגאולה שהיתה להם אינה ענין שלשעתו, אלא הכל כדי להמשיך ולהתקדם אל עבר תכליתם, וזה שאומ ר הפסוק נחית בחסדך וכו׳ נהלך בעזך אל נוה קדשך.

בחסות ספר תורה

מה נוטף בקי״ט ימר על יצ״מ ביאר רמח״ל ״במצרים ניצולו ישראל מתוך הסטרא אחרא, ועל הים נכבשה הסט״א תחתם, ואז כתיב ה׳ ימלוך לעולם ועד, שהרי הסט״א נשקעה בנוקבא דתהומא רבא ושלטון הקדושה שולט בעולם ללא הפסק(תיקונים חדשים תיקון חד ועשרים עמ׳ נו-נ ז). ויש להוסיף על דבריו מש״כ בשפ״א (תרל״ד): ענין יצ״מ וקי״ס, כי במצרים היו בנ״י תחת יד פרעה, וכשהגיע הקץ נגאלו ולא היה לו ממשלה עליהם. ואח״כ בקי״ס בא עליהם בדרך מלחמה. ויצ״מ היה הכנה לכל הגליות של הד׳ מלכויות, וקי״ס היה הכנה לכל הבאין על ישראל בבחינת מלחמה. עכ״ד. הרי דביצ״מ לא היה מאבק בין הצדדים, אלא שהמצב הקודם שהסט״א שולטת על ישראל, התבטל, ועתה ישראל ניצלו ונעמדו ברשות עצמם. ובקי״ס נעמד פרעה מול כלל ישראל, ונכבש תחתם, וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, כאן נפגעה הסט״א בעצמה ולא רק שנתבטלה ממשלתם. צורת כהיבה ׳שירה׳ במורה נראה להסביר ענין כתיבתה ׳אריח ע״ג לבינה׳ - שיש רווחים בתוך השורות, כי בשירה מעורב הרבה רגש, ואת רחשי הלב הנאדרים לא ניתן להביע במילים כא ■ חידות עולם לכן השירה רצופה רווחים ריקים ללא מילים שהם כנגד מה שלא ניתן להכתב . ולכן אנו מוצאים שבשירות שבתורה יש מילים והטיות מיוחדות ושונות משאר המילים שבתורה, וזה מראה שבעצם גם מה שמנסים להביע במילים בעצם לא ניתן להתלבש בתוך דפוס רגיל של מילים. חיים פולכם היום טעם החשיבות הגדולה שיש בקריעת ים סוף של ׳׳וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים״, דעד אז הגם שהשתחררו מבית העבדים אבל עדיין ראו עצמם טפלים לאומה המצרית, ועתה שמצרים מת והם כולם חיים אז הבינו שנעשו לעם בפני עצמו, דאילו בעובר במעי אמו נאמר שאם האם מתה, העובר גם מת. פנינים מכות כנגד מאמרות נודע דעשרת המכות הן כנגד עשרת מאמרות.

[hum0r1nth3d4ash-blog]

ועד כמה שאין לו טענה

מסויים הרי זהו המצב שלו, ועד כמה שאין לו טענה למה הכניסוהו למצב הזה, כי הרי א-ל אמונה ואין עוול, ממילא כאשר נושע מהצרה הזו הרי זה מעשה חדש של ההשגחה העליונה, שיש להודות עליו. ואין נכון להסתכל שהיתה כאן דבר אחד שהוא ״הכנסה למצרים עד שיוציאם״, דההכנסה למצרים היתה עובדה מוגמרת, ועתה בגאולה מתחיל מהלך מחודש של גאולה. ופוק חזי שלהיכנס למצרים לא היה צריך נסים גלויים, ולצאת הוזקקו לניסים, הרי שהכניסה למצרים היתה מהלך אחד, והיציאה היא מהלך אחר לגמרי. ד. מה ההדגשה על ״אני ולא מלאך וכה״ דבר זה מראה חיבתן של ישראל אצל ה��ב״ה, וכמו שביאר בלשם שבו ואחלמה (הדע״ה ח״ב דרוש ה ענף ב, ה); יח חידות עולם

בחסות ארגז לספר תורה

״ירד שם הקב״ה בכבודו ובעצמו, והיה זה כדי להראות לישראל שרק הוא פודם ומצילם בלי אמצעות המלאכים כלל, ואין בינו לבין ישראל שום ממוצע כלל, וכמ״ש בשוח״ט מזמור ד׳ הגיע לאדם עת צרה לא יהי קורא לא למיכאל ולא לגבריאל אלא קורא אותי ואני עונה. ולכך נגלה להם הקב״ה בכבודו ובעצמ ו קר הוא בעצמו ית׳׳ש את v להראותם כי רק הוא המושיעם בעת צרה... ו היצה׳׳ר מהם וקידש אותם אליו. ונעשה כל זה ע׳׳י הקב״ה בעצמו מחמת חיבתן של ישראל כנזכר״. מה הענין להראות דרך חירות כתב הרמח״ל (מאמר החכמה): ״והנה מעיקר התיקון של הלילה הזה הוא להראות חרות של הנצחון שנצח הטוב את הרע, ועי׳׳ז נשבר כח הסט״א ונכנעת הכנעה גדולה.׳׳ נראה לבאר סיבת ההכנעה, דבהראותנו דרך חירות אנו מזדהים עם הצד של הטוב, שהרי האדם נתון בשיקול בין שתי העבדויות - עבד ה׳ או עבד ליצה״ר, וכאשר ביום שניצח הטוב את הרע נוהגים בדרך חירות בזה אנו מזדהים עם הצד הטוב, עבד ה׳ הוא לבד חפשי! בעניני קריעת ים סוף בגדר קריעת יס פוף בפסוקים של בצאת ישראל ממצרים מבואר שקריעת ים סוף לא היתה איזו פעולה שנאכפה על הים אלא היתה תגובה של הים עצמו, שהרי נאמר ״הים ראה וינוס״, ועד כדי שאם רוצים להבין למה הוא נס, שואלים את הים עצמו ״מה לך הים כי תנוס״ הרי שהכל נעשה ע״י הים גופו. ונראה שזהו הטעם שנצטוה משה יט חידות עולם ״הרם את מטך ונטה את ידך על הים׳׳ ולמה הוצרך לסלק את המטה, אלא להראות שהנס לא נעשה ע״י הפעלת כח(שזהו המטה) אלא שהים מצד עצמו לא עמד בפניהם, שנטיית ידו של משה מבטאת את העובדה שמשה רוצה להכנס לתוך הים ס׳בוקע ים לפני משה״) וכשהים רואה זאת הרי מעצמו הוא נס. ועל דרך זו מתבאר ברש״י על הפסוק ״מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וייסעו״ וכתב רש״י ״שאין הים עומד בפניהם, כדאי זכות אבותם ושהאמינו בי ויצאו לקרוע להם את הים״, והיינו שכביכול אומר הקב״ה למשה, מה הנך מרעיש עולמות בתפילה ומבקש נס, לא צריך להתרגש, צריך פשוט ליסוע. . . וכי תאמ ר הרי יש בדרכנו ים גדול ונורא, לא נכון, אין הים כדאי לעמוד בפניכם וכלפי ישראל אין הים עומד. וצריך ביאור כיצד פועל מהלך זה שאין הים עומד בפניהם, אלא שכבר נשאלה שאלה זו לים עצמו ונענה ״מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב ההופכי הצו ר אגם מים חלמיש למעינו מים״ וביאר מהר״ל תבלעמו ארץ - שציהצו לקבורה ״נטית ימינך תבלעמו ארץ״. ופרש״י בשם המדרש שזכו המצרים לקבורה.

[hum0r1nth3d4ash-blog]

חירות עולם - לסר

חירות עולם - לסר, ישי בן דוד יעקב הועתק והוכנס לאינטרנט www.hebrewbooks.org ע״י חיים תשע״ו קונטרס חירות עולם בעניני פסח ניסן תשע״ג להערות: לסר. הרואה 20/4 ירושלים 0777-870385 חידות עולם תוכן הענינים

ארגזים לספר תורה

בחפזון יצאת ממצרים............................................................א שאור שבעיסה........................................................................ ד החמץ־תאו ה או גאוה י ......................................................... ו מפני מה נענש אברהם וירדו בניו למצרים..............................ח זכירת יצ״מ בליל פסח לעומת זכירת כל השנה.......................ט ״למען תדע״ ............................................................................ י שמחת יו״ט כיצד?................................................................ טו שואל ומשיב בעניני יצ״מ ...................................................... י ז בעניני קריעת ים סוף ........................................................... י ט פנינים.................................................................................. כ ב גחפזון יצאת ממצרים

י א • יד א. איך אפשר לחשוב כאילו הוא יצא ממצרים, הרי בפועל הוא עצמו לאחי אז . מי שיצא ממצרים הוא ה״כלל״ ישראל ולכן כל אחד ששייך לכלל היה שם. אדם צריך לעבוד על זה שהוא שייך לכלל. הרשע ענינו שהוציא עצמו מן הכלל, וחי את עצמו כמציאות נפרדת. לכן הוא רשע, כי כמציאות נפרדת אין לו גם שם ׳ישראל׳, דשם זה חל על הכלל, והקשר עם הקב״ה הוא גם דרך הכלל, דאין הקב״ה קורא שמו על היחיד. אנו הם אלו שהוציאנו ה׳, כאדם אחד החי אלפי שנים. ב. •יז ־ חידות עולם מה פשר ההודאה על יצ״מ,הרי מוטב שלא היה מורידנו לשם? כתב השפ״א (תרמ״ו): מתחילה עע״ז היו אבותינו. הענין שלא להקשות מה לנו לשמוח ביצ״מ כי מוטב היה לנו שלא היינו יורדין למצרים. אך יצ״מ הוא מוכרח כדי להבדילנו מן התועים. והיה זה הכנה וישועה לכל העולם, מה שתחילה היו בנ׳׳י מעורבין תוך כלל הבריאה ואח״כ נבררו. ובכח זה יכולי ן להטות כל הבריאה אליו ית׳. וכמ״ש דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מה לנו להודות להקב״ה שהוציאנו משם,הרי הואהורידנו? אי׳׳ז שאלה נכונה, והרי זה כמו לשאול על אדם שחלה ונתרפא, דמה לו להודות להקב״ה, הרי הוא מחץ והוא ריפא. כי באמת אחרי שאדם נמצא במצב