#עישון מריחואנה

[serviceequipmenthebrew]

מריחואנה רפואית במקום העבודה: מה הלאה?

בשנת 2016, מצביעי פלורידה עברו בצורה אמיתית את תיקון 2, חוק המריחואנה הרפואית של פלורידה, עם יותר מ 71 אחוז מהקולות. מאז התקבלו שתי הצעות חוק ליישום החוק, הייתה תביעה אחת בעלת פרופיל גבוה המכוון לאיסור הראשוני של המחוקק על עישון מריחואנה רפואית, והמשרד לשימוש במריחואנה רפואית נוצר כחלק ממחלקת הבריאות של פלורידה. רק "חולים מוסמכים" רשאים להשתמש במריחואנה רפואית, המחייבת אישור של רופא על מצב רפואי מתיש: סרטן, אפילפסיה, גלאוקומה, HIV, איידס, PTSD, ALS, מחלת קרוהן, פרקינסון, טרשת נפוצה, מצבים רפואיים אחרים "מאותו סוג או מעמד כמו או דומה" לאלה שזוהו ספציפית, מצב סופני וכאבים כרוניים שאינם ממאירים. החוק בפלורידה קובע באופן ספציפי כי לא נדרשים מקומות לינה בתעסוקה לשימוש כלשהו במריחואנה רפואית באתר. כך, עובד יכול להשתמש במריחואנה רפואית באתר רק אם הדבר מותר על ידי המעביד. יתר על כן, כדי לזכות בהנחה של חמישה אחוזים על דמי הפיצויים של העובדים, המעסיקים נדרשים לעמוד בחוק מקום העבודה הסמים, הדורש סובלנות אפסית לשימוש בסמים בלתי חוקיים (כולל מריחואנה, שעדיין אינה חוקית על פי החוק הפדרלי). על פי דוח ב 21- ביוני, 2019 ממשרד השימוש ב מריחואנה רפואית בפלורידה, היו בפלורידה 311,443 חולים בסך הכל שקיבלו כרטיס מריחואנה רפואי (יותר מכפליים מכלל החולים בשנה שעברה). זה מתרגם בערך לאחד מכל 68 אנשים בפלורידה שקיבל כרטיס מריחואנה רפואי. בהתבסס על מגמות במדינות אחרות ושינוי עמדות כלפי שימוש במריחואנה באופן כללי, לא יהיה זה מפתיע אם לאורך זמן חוקי המריחואנה הרפואית של פלורידה יתרחבו ויתפתחו. להלן מספר דברים שאנחנו עשויים לראות בהקשר התעסוקתי: על המעסיקים להקדיש מחשבה אמיתית לעסקים שלהם, לסוג העבודה שעובדים העובדים והסיכונים בשימוש בעובדים במריחואנה רפואית, ואז לקבוע אם להגביל או לאסור מריחואנה רפואית במדיניות העבודה שלהם ללא סמים. ההנחה בפרמיות התגמול של העובדים מהווה תמריץ רב עוצמה למדיניות אפס סובלנות, אך אולי כדאי לוותר על ההנחה הזו כדי למשוך מספר גדול יותר של עובדים מוסמכים. שיחה עם עורך דין תעסוקתי בנושאים אלה יכולה להיות השקעה כדאית, שכן עורך דין יכול לעזור לנסח מדיניות ספציפית לצרכי המעביד ולהבטיח כי המדיניות תואם את כל השינויים בחוקים הפדרליים או הממלכתיים הנוגעים למריחואנה רפואית.

[bitsofk]

סיפור-אימים

הייתי די קופצנית עד שפגשתי את לוקאס. רק כשישנתי, ישנתי כל כך חזק. רעשי אדמה לא העירו אותי.

לא ישנתי הרבה, סבלתי מנדודי-שינה עוד הרבה לפני לוקאס. לפחות כשנשארתי ערה, הייתי הולכת לחדר בקצה המסדרון וכותבת. לוקאס אהב אותי, את זה אני יודעת. הוא אהב אותי כל-כך עד שהרחיק עימי מהציוויליזציה. הרחקנו עד קצה הצפון המרוחק. לוקאס קנה בית עם שטח חקלאי, הקים חממות של מריחואנה ומכר את פיתוח התערובות השונות לאמריקאים - חברות טכנולוגיות שהקימו תעשייה שלמה סביב היתרונות של זה. היו לו קשרים מהבית, אז הוא שימן את כל הדרך עד לסגירת העסקאות הללו. את תערובות הזנים הראשונים שהוא פיתח, הוא קנה באמצעות השקעה קטנה ממני, שקנתה לי בתמורה אחזקה יחסית בחברת-הפיתוח. את הכסף שעשיתי מלמכור סיפורים ומירושה קטנה שהייתה לי, השקעתי בו. טכנית, הוא שילם על האדמה והמבנה מגורים, אני שילמתי על החממות, על העסק. הבידוד מהאנושות הרגיע לי את הקופצנות. אם פעם הייתי קופצת מכל אדם שהפריע לי כשהייתי בתוך הראש של עצמי. החיים עם לוקאס הרגיעו לי את הקופצנות הזו. גם כשהייתי עמוסה בתוך חלומות-בהקיץ הוא ידע איך לזהות את זה, לעולם לא לגשת אליי בהפתעה מאחור, וידע איך ללקט את תשומת לבי בעדינות.  

כשפגשתי אותו הוא עסק ברפואת חירום נפשית. לא נפגשנו במיון, נפגשנו בטינדר. הוא עזב את חלוק הרופאים ועבר לעטות חלוק של מחקר ופיתוח.

אין הרבה מה לספר על התחלת הקשר. שני בודדים מאותה העיר נפגשים פעם ב… מחליפים נוזלים בצורה הדדית. אמרתי לו ישר שיכולנו להפגש בנסיבות אחרות. יכולתי להגיע אליו למיון, לעבור את הבירוקרטיה במצב לא אופטימלי בעליל ולהתעלם מהקיום שלו. בנסיבות של סטוץ, כמו שנפגשנו, הכל היה אחרת. הכל היה שווה. הייתי מאוזנת כל השנה הראשונה להכרותינו. בהתחלה הקשר בינינו היה קליל, אז הנפש לא גבתה קורבן. אבל יום אחד הוא ביקש דייט, לצאת ביחד לחלק רנדומלי בעיר. להיכנס למסעדה, לאכול משהו, לשתות, לצאת לעשן ולעשות סיבוב ברגל. פשוט לדבר אינטימיות בין שאר התופסים את המרחב הציבורי. הסכמתי. מאז, נפגשנו תדיר, סרקנו מיליון נושאי שיחה ומצאנו דיאלוג עשיר ומגוון. אם רצינו, לרגע לא היה שקט בינינו. ואז חזרנו להינעל מאחורי דלתות חדרי-מלון. אהבתי את הזרות שיש בקשר בינינו. לוקאס היה רגיש לי. שנה ראשונה הוא הקשיב לי. אחרי שנה, הוא סיפר לי שהוא רוצה לפתח תערובת של זנים, כדי לשכלל לי את שיטת הריפוי העצמי שלי. הוא סיפר כשהוא זיהה אצלי סימנים של מאניה הוא פשוט למד מאיך שאני מתמודדת עם זה. הכמות שאני מעשנת ובאיזו תדירות. הוא חשב שעליתי כאן על שיטת ריפוי שלא גובה את אותן תופעות הלוואי של אותן תרופות כימיקליות. לפחות כחיזוק, הוא עוד לא יודע לענות על זה, עד היום. "כל מקרה לגופו" הוא אמר. ארזנו עשרה ארגזים והעמסנו על טנדר שכור ונסענו צפונה עד הבידוד. שמונה מתוכם לפחות היו מלאים בבגדים שלי. עוד עשרים ושישה ארגזים אחרים, מלאים בספרים וערימות של דפים, העמסנו כעבור חודש, כשהתגעגעתי למדפים מלאים בהשראה. יש לי ימים שאני לובשת כותנה ויש ימים שאני לובשת תחרה. יש ימים שאני לובשת סאטן ויש ימים שאני לובשת פוליאסטר. הגוף שלי אומר לי איזה בד, אם חשוב לו, להרגיש. לוקאס לקח את חדר-המגורים עם תקרת הזכוכית בקומה-העליונה ופיצל אותו לשניים, חצי הפך לחדר-ארונות והחצי השני לחדר-עבודה.

רוב העבודה שלו נעשתה במעבדה בקראוון שצמוד לחממות, אז החדר היה בעיקרון שלי. לשם הייתי צועדת בלילות שלא יכולתי להרדם. היה שם שולחן עבודה כבד, אבל העדפתי לשבת עם המחשב על הכורסא ולבהות במפתן האח. לפעמים הייתי מניחה ראש על ספת-האוהבים שעמדה מול מסך ענק. העבודה שלי הייתה לחלום-בהקיץ. בעסק, כבר התחלנו לחלק דבידנדים אז שמתי רגליים על הדום ובהיתי במפתן האח רוב שעות היום. לוקאס היה בא לבקר כמה פעמים ביום. פעם לתת לי לטעום ולסקר עוגיות שאפה מתערובת חדשה או תבשיל אחר, ופעם לנסות שמן חדש מתערובת אחרת. הוא היה מדויק בזנים ובמינונים של האחוזים של החומרים הפעילים. הוא פירט לגבי כל השלבים שהיה נוקט בגידול ועד להפקת השמן. הייתי מקשיבה לו ולרגש שהציף אותו כשהוא דיבר על המחקרים שלו. אבל הקשבתי לו מדבר ופחות לפרטים שהוא אמר.  

הוא טיפל בי במסירות. מילא לי את כוס המשקה כשהייתי עצלה ווידא להביא לי אוכל לחדר במהלך היום. בערבים התעקש שנשב לאכול ביחד. הוא לרוב בישל ולא מתווכחים עם הצלחה. הוא אהב אותי כל כך עד שעזב את הכל ומרכז את חייו סביבנו. חיינו בבית מרווח, הרמנו עסק ביחד ודיברנו. את כל הדברים שעשיתי לפני שפגשתי את לוקאס יכולתי לעשות בכל מקום שבו יש מפתן. אני לא שיניתי הרבה מחיי, רק מינפתי אותם לעסק שהתחיל להראות הצלחה פיננסית. שמעתי דפיקה בדלת. התעוררתי מהחלום ואמרתי "כן" ולוקאס נכנס עם מגש עם מיץ סחוט וכריך. "הכנתי לך ממרח חדש, שוקולד מריר עם שמן קנאביס. בדיוק המשלוח מהמעדנייה הגיע, אז יש ג'בטה טרייה, אז הכנתי לך ארוחת עשר. זוכרת, כמו ביסודי?" הסתדרתי בתוך הכורסא. יישרתי את הגב שנתפס, הוצאתי אנקת כאב כשהזזתי את הצוואר כדי להתמתח. "אוי! תני לי" הוא אמר והניח את המגש על שולחן הצד האפור וניגש לבדוק את המתח בשרירים. המגע שלו היה כל כך רגוע, כל כך משרה ביטחון.   "הפידבקים מהלקוחות הגיעו, חיוביים מאוד. מספר ההזמנות הוכפל" אמרתי. "אז למה את כל כך מתוחה?"

"אני עובדת על סיפור חדש. הדמות שם היא לפני פיצוח, זה קורה לי" "תאכלי משהו, אתמול אחרי ששכבנו הלכת לישון." "התשת אותי!" "אני לא חושב שאי פעם ראיתי אותך גומרת כל כך חזק. זה היה פנומנלי!". "נראה לי שזה בזכות שמן הקנאביס החדש שרקחת" "נראה לי שזה גם בגלל זה וגם בגלל שזו את, את מדהימה. את לגמרי שם כשאנחנו שוכבים, עדיין. כרסמת לי את תנוך-האוזן ואז לחשת: "תגיד לי 'אל תזוזי!'" ושוב זה חרפן אותי. כל פעם שאת עושה לי את זה, זה מאתגר אותי מחדש." "אין מה לעשות, היפר-סקסואליות זה סימפטום. זכית!" "בואי נביא עוד מישהו שיצטרף. אני חושב שזה הזמן שלי לנסות" "היית בסיטואציה כבר שהיה שם עוד גבר?!" "אני חושב שאני רוצה להתבונן בך ובו. אני חושב שאני רוצה לצפות בך מהצד, מקצה המיטה. בואי ננסה, עם אפשרות שאולי אצטרף. אולי ללא מגע איתו, אני עוד לא שם. אבל שנינו נהיה שם בשביל העונג שלך" "אתה יודע שאני רוצה את זה מאוד" "כן, ונראה לי שעכשיו אני מוכן, אני בטוח עם מה שקורה בינינו - תסתכלי מסביב - זה מה שנוצר מזה".

חייכתי. לוקאס הביט בי ובפניי הסמוקות ונשך את שפתיו.   "הממרח שוקולד, זה השמן מאתמול?!" שאלתי. "כן, אבל…. ערבבתי אותו בתוך השוקולד כשבישלתי את הממרח" "אני רוצה לטעום" "אני רוצה שתטעמי! תגידי, איך את היום?" "קמתי עם בלוז, אבל נראה לי שזו הנפילה אחרי אתמול בלילה, זה קורה!" "כן, עצבות פוסט-אורגזמה וזה אפילו לא השם המדעי הרשמי של זה. מה עובר בראש?" "��רגע עלים, אני מנסה להבין למה הדמות אובססיבית עם עלים". "עלים?!" לוקאס שאל בסקרנות והתיישב בכורסא ממול והגיש לי את כוס המיץ. לקחתי ממנו את הכוס ולגמתי ממנה. יישרתי את כיסוי הטאבלט על גבי המסך וקמתי מהכורסא. ניגשתי לשולחן העץ הכבד והנחתי את כוס המיץ בקצה, חיברתי את הטאבלט למטען והנחתי אותו שם. לקחתי את הכוס, ניגבתי את טבעת הנוזלים שנוצרה על השולחן עם כף-היד השניה, ניגבתי את כף-היד בצד הטישרט. חזרתי להתיישב מול לוקאס שהמתין יושב, רגל על רגל, מתבונן בי. החזקתי את הכוס בין שתי ידיי והתחלתי לספר "יש לה בן זוג שאוהב אותה, דואג לה, מטפל בה. היא פגועה נפשית. הוא לוקח אותה עד קצה העולם. בלי יותר מידי אנשים מסביבה, כמו שהיא רוצה. יש סצינה שכבר כתבתי. הוא ניגש אליה לכורסא, היא קוראת. הוא מעביר את ידו בקצוות שיער שסתורה על פניה, מזיז אותה. היא חלמה בהקיץ, אז היא קופצת בבהלה. 'את כל כך יפה ככה עם השיער לצד' הוא אומר לה. 'את ממש זוהרת כשהשיער שלך ככה'. היא מחייכת. 'וכשאת מחייכת את מדהימה!' 'ניקיתי קצת' היא אומרת. 'שמתי לב! הכל בסדר?! את עצובה?!' הוא שואל אותה בדאגה ומוזג לה יין לכוס שמונחת לידה.  'אתה עושה הכל, רציתי גם לעשות משהו' היא ענתה לו.  'אני דואג שיהיה לנו טוב, אני טוב בכל הדברים האלו, אז אני עושה. את לא צריכה לעשות את הדברים האלו, אני רוצה שתכתבי את הספרים שלך כי אני רוצה לקרוא אותם' הוא עונה לה.  'אני מרגישה שמשהו לא מסתדר עם המינון, אני מרגישה תלושה. שינית משהו?!' היא שאלה אותו."  היינו על אוניית-פאר. אני זוכרת את הדז'ה-וו הזה. אני זוכרת את זה. יש משהו מדיטטיבי בלצפות בגלים של הים כשהאוניה טורפת את דרכה ביניהם. הלכתי למרפסת, להפר כמה חוקי עישון. אבל אני לא אוהבת אנשים. לוקאס הלך להתרועע מעט איתם, הלך לשתות, הלך לשמוע מוזיקה. כשהאוניה עזבה את המזח כשפניה ליעד הבא שלה, אני הלכתי למרפסת. שמתי את 'הצד האפל של הירח' ובהיתי באדוות הגלים באור חצי הירח שהאיר את כל החושך הזה. זה היה מדיטטיבי.

"הראש ברח למחשבה אחרת" התנצלתי.    "הגברתי קצת את האפקטיביות, זה עושה אותך פרנואידית?" "נולדתי פרנואידית!" עניתי. "חוץ מהרגיל" לוקאס צחק. "האם זה מועצם?!" "בינתיים לא, רק הרגשת תלישות". "תרצי שאחזיר את המינון לקודם? הוא עשה לך טוב יותר?" "כשאתה אומר אפקטיביות, מה זה אומר?!" "יצרנות. את היצירתיות כבר הצלחתי לעודד להתחדד אבל זה לקח ממך שעות ערות רבות בחשיבה יצירתית - הזן הזה שפיתחנו לאחרונה, מראה תוצאות חיוביות ביותר. בתערובת הזו ניסיתי לשמר את החשיבה היצירתית עם תוספת של יצרנות, כזו שמתרחשת אצלך אחרי שאת מעשנת. מצב אופטימלי - שתקלידי בזמן שאת חושבת, בלי להעמיס על הנפש." "בוא ניתן לזה צ'אנס!" הנהנתי. לוקאס הנהן בהסכמה "אז ספרי לי על העלים!". "אני עוד לא יודעת מה לספר עליהם. הדמות בספר, המאהב שלה סועד לה את הנפש, רק שתמשיך לכתוב לו סיפורים. העלים מכסים להם את רעפי הבית. הוא מטפס למרזב ומפנה אותו מעלים כל סתיו. היא מצלמת אותו מהקרקע. פתאום היא מבינה שגווני העלים השתנו, צבעי העולם שהכירה נראים אחרת. היא יושבת עם התמונות מהענן, אותן תמונות שצולמו לפני שלוש שנים, לפני שנתיים, לפני שנה והיום. היא בוחנת את הגוונים. אבל זה לא הגיוני, כי כולם נראים לה באותו גוון עכשיו, אבל היא זוכרת אותם אחרת. היא נשבעת שהם היו בגוונים שונים. אז היא נכנסת למטבח שלו, היכן שהוא רוקח את הממרחים שבהם היא משתמשת לריפוי ומרחרחת לראות את השינויים. בודקת בין יומנים. הוא מגלה את זה ומשאיר לה מילות אהבה בין הדפים של יומן הניסויים.

'אני לא אפסיק לאהוב אותך, גם אם תאבדי את דעתך!' הוא אומר לה כל לילה כששוכב עימה במיטה. היא מספרת לו על סיפור שהיא כותבת והוא מספר לה על תרכובת חדשה שיצר בשבילה. 'לא אפסיק לנסות עד שתגידי לי די!' 'אני מרגישה שאתה מסמם אותי!' היא אומרת לו 'אני חושבת שאולי די!' 'את רוצה להפסיק עם הממרחים?!' הוא מתעניין. 'אני רוצה שאתה תפסיק להכין לי אותם! הכל השתנה לי, אני רוצה את המציאות שלי בחזרה!' 'את לא מרגישה מציאות יותר?' הוא שאל, מתעניין ומלטף את זרועה. היא מרחיקה את גופה וידיה נשלחות לתחום מרחב דמיוני ממנו.

'אני מרגישה מסוממת. אני מרגישה כפויה. אני מרגישה תלושה.' 'אהובתי, אני עושה את זה בשבילך! את הכל אני עושה בשבילך!' 'רציתי להרגיש טוב איתך' היא אמרה לו. 'רציתי שנהיה ביחד שאוכל להשאר במקום אחד זמן רב. רציתי את זה מאוד. אבל אני מרגישה פרנואידית יותר מאהובה' 'בואי נשנה את התרכובת, ננסה אחרת.' הוא מתחנן בקול שבור. 'העלים הם לא באותו הצבע. אני מרגישה שאני מאבדת את המציאות. אתה מסמם אותי לעצלות!' 'אני אשנה את זה'. 'אני מבקשת שתפסיק. לא אוכלת יותר מהמזון שאתה מכין, לא שותה יותר מהמשקה שאתה מוזג, לא מעשנת יותר ממה שאתה מגלגל! אני מבקשת ללכת מכאן. אשאיר לך את הבית, פשוט אעזוב'."

לוקאס סרק את מבטי ושאל: "איך את רואה את גווני העלים?!" "המציאות שלי עדיין שלי, אני כותבת את הפרנויה" אמרתי. לוקאס שאל אם לקחת את זה אישית. עניתי לו שבגלל זה אני לא אוהבת לספר לו על סיפורים שעוד לא גמורים. "אני כותבת את החוויה שלי בתוך מציאות תלושה. אני לא יכולה לשאת את עוגמת-הנפש של הבדיון." "אבל מחשבות כאלו עוברות בראש לגביי?!" לוקאס לקח את ידי בידו ועיסה את דרכו אל מפרק כף-היד שלי.  "יש גבול מאוד דק בין מילים למעשים, או תחושות."   לגמתי מעט מיץ מהכוס, הצעתי לו, הוא הניע את ראשו בשלילה מצד לצד. הנחתי את הכוס על שולחן-הקפה. "לא מדובר בחרדה, מדובר במחשבות קיומיות. יש עוד הרבה התעסקות עצמית עד שהן משתחררות לכדי מצב קיומי. אני חוקרת רגש, אני חוקרת תחושות וכותבת עליהן סיפור. זו לא פעם ראשונה שההתחלה נשמעה לך אישית, אתה יודע איך אני כותבת, אני מתערטלת איתך בתוך כל התהליך."

"הוא באמת שינה לה את המינון ללא ידיעתה?" לוקאס עזב את ידי בעדינות ונשען אחורה על משענת הכורסא והניח את ידיו על משענות הצד והקשיב. "עוד לא החלטתי אם זה סיפור מתח או סיפור של כאב" עניתי. השענתי את גופי קדימה והנחתי את כפות ידיי על ברכיו של לוקאס "אתה בסדר?" שאלתי אותו, בוחנת את גופו. מנסה לדלות רמזים מהאיפוק האנגלוסקסי האוסטרלי הזה שלו. "דיברנו על זה, אני עדיין לא קוראת מחשבות. דבר איתי!" ראיתי חיוך בקצה הפה שלו, שפתיו קמרו וחשפו גומה בלחיו הימנית.  "אתה כל כך יפה והגומה הזו רק מעצימה את זה. אתה חושב שאני חושבת שאתה מסמם אותי לעצלות?" "אני מפחד מאופציה כזו, כן, של חשיבה פרנואידית. אני לא אלך, אבל אני מפחד מזה, כן, בהחלט!" "עדיף שאני כותבת על זה, לא?" "אני יודע שזה באמת עדיף. הייתי פשוט רוצה שתבואי ותגידי לי אם זה קורה."  "אתה הפסיכיאטר, אם הייתה לי פרנויה בקשר לאדם מסוים, אתה חושב שהייתי באה ומתעמתת איתו על זה?!"     "אני משער שלא. זה באמת מלכוד" "ואתה כבר מכיר את כל כולי. מה הייתי עושה אם אלו לא היו מחשבות של סיפור אלא תחושה קיומית?" "היית בורחת" "הגיוני. נכון, זה לא צפוי וזה יכול לקרות בכל רגע. אבל יש הבדל בין חלימה-בהקיץ של 'מה היה קורה אילו' לבין חרדה מתוך סחרור מחשבתי שכזה" "אני לא משנה לך את המינונים. חשוב לי להגיד את זה!" "אני יודעת. אני סומכת עליך. אבל אני מפחדת שהחרדה הזו מה-'מה יכול להיות אם…' תזיק הרבה יותר לנו בסוף מכל מאניה, בין פסיכוזה לפרנויה ובין כל ביטוי אחר שלה. אתה סומך עליי, לוקאס?!" "ראיתי אותך במאניה!" "זה לא מה ששאלתי, לוקאס! אתה סומך עליי?!" "כן, אבל זה מורכב. איתך יש מרכיב אישי. העצה הכי טובה שאנחנו מקבלים בהתמחות זה לא לטפל בקרובי-משפחה, כי אנחנו לא אובייקטיבים. אז זה מורכב." "אני לא ביקשתי ממך את זה." "אני לא אומר דבר כזה. אני אומר שאני כל כך אוהב שאולי במצבים שנדרשת אובייקטיביות, אני לא אוכל לספק אותה" "אובייקטיביות של אשפוז, לוקאס?!" "אולי."  "זו החרדה, שלא תוביל אותי לאשפוז במקרה הצורך?!"  "כן, אני חושב על זה כל פעם שאני מוצא את עצמי אוהב עוד יותר." נשמתי עמוק. "היינו על הספינה, השארתי אותך שם בהופעה וחזרתי לחדר. הלכתי לעשן על המרפסת את מה שקנינו באחת העצירות באחד הנמלים בצרפת. שרפתי את השרף וערבבתי עם טבק וגילגלתי את זה והדלקתי את זה וצפיתי בגלים. אולי שעה ככה, אולי שעתיים. נרדמתי על כיסא-הנוח במרפסת ומשהו העיר אותי אז נכנסתי לחדר וסגרתי את דלת המרפסת. צחצחתי שיניים, הוצאתי עדשות, שטפתי פנים. התפשטתי ונכנסתי למיטה. הרגשתי כל כך כבדה שנרדמתי מיד. ישנתי הרבה בשייט ההוא. אולי אחרי שעה, אולי אחרי שעתיים, התעוררתי כשהחדר זז לי מתחתיי. הכל היה תלוש, זה הרגיש כאילו אני על רפסודה באמצע הים. לא יכולתי לעמוד על הרגליים, לא יכולתי לנשום, הרגשתי סחרחורת כזו מאסיבית שרציתי לקפוץ מהאונייה. אל תוך הגלים האלימים האלו. הרגשתי כל כך רע. לאט לאט נרדמתי חזרה. לא הערת אותי כשחזרת, ישנתי עמוק. בבוקר התעוררתי צמודה לגוף שלך. כבר עגנו, אבל הכל המשיך לזוז לי. רציתי שנרד מהאונייה כמה שיותר מהר. הסתובבנו בעיר, היה נפלא. אבל כשחזרנו, נרדמנו קצת. האוניה עדיין עגנה בנמל אבל רצפת החדר שטה לי. נכנסתי להתקלח והכל שם היה איום מתחת לזרם המים, קירות המקלחת קרסו לי והכל הסתחרר, אפילו על רפסודה לא נשאר לי לדרוך. יצאתי למרפסת לעשן וזה נרגע קצת. מה שלא סיפרתי לך שאחרי ארוחת הערב, רציתי לקפוץ מהמרפסת, ככה באמצע הים. רציתי שהסחרחורת הזו תיפסק. הכל הרגיש תלוש - בזמן שהאוניה עגנה ובזמן שהיא שטה. זה הרגיש אותו הדבר ורציתי לגרום לזה להיפסק. עצרתי את עצמי אז וסיפרתי לך את רשימת הסימפטומים שאני חווה, קישרת את זה למחלת-ים והשגת תרופה בהתאם. סמכתי עליך, קראתי על מחלת-ים לפני ועכשיו אכן חוויתי את זה.   כל מה שאני אומרת זה שהצרכים שלנו שונים. אני סומכת על שיקול הדעת שלך. אם אצא משליטה, אני סומכת עליך שתפעיל שיקול דעת."  "אבל אני ראיתי את המחלקה הסגורה מבפנים כמטפל. את לא ראית את המחלקה הסגורה כמטופלת. אני לא רוצה להגיע לרגע הזה"  "אני מבינה"  "אני עובד נונסטופ על מנת לדייק את משנתך הטיפולית. הלוואי ונצליח, אם ככה תשארי, אין מה לדאוג. ואני רופא מעל הכל, לא דואג על מה יכול להיות, דואג על איך לאבחן נכון ולטפל בהתאם. ואת מאתגרת, את מדברת על הכל. את מאתגרת כי מעולם לא התמודדתי עם לטפל באהובה כל-כך מדויקת. המימד האינטלקטואלי בינינו נותן לי את ההשראה למצוא טיפול אחר. את נתת לי את זה. זה הכל בזכותך" "לוקאס, אנחנו עושים את זה ביחד. סיפרתי לך הכל. אני מאמינה שנצליח וכאשר נצליח, אולי גם כמה נפשות אחרות יזכו לשמור על הטוב שבמאניה ולהמנע מהדיפרסיה ולהיות יצירתיים. תחשוב על מה שנתרום לעולם עם מה שאנחנו עושים כעת."    לוקאס חייך חיוך רחב, התכופף לכיווני ונישק את שפתיי.  "רצית לקפוץ מהאונייה?! לא סיפרת לי את זה" פניו קפאו כשהוא שאל את זה. אישוניו עקבו אחרי שלי בהססנות.  "הגוף שלך צמוד לשלי בבוקר החזיר לי את השפיות. אבל אתה מבין, חוויתי תחושת פרנויה אמיתית שם. שיווי המשקל שלי נדפק שם לגמרי. רציתי לקפוץ מהרפסודה המפלצתית הזו, היא טרפה את ראשי."  "עם האובדנות שלך הכי קשה לי, כי זה ממש אישי. אני לא יודע מה אני אעשה עם עצמי אם תפעלי עליה." תפסתי את ראשי בין ידיי והרהרתי.  "אמרנו בלי מניפולציות רגשיות. חשבתי שזה חוק הדדי בינינו!"  "אני רק מספר לך איך אני מרגיש... " עיניו של לוקאס התמלאו לחות ודמעה ארוכה זלגה לו לאורך האף ונעצרה לו על הלחי. קמתי ואספתי את הדמעות בין שפתיי, על הלשון.  "הסוף בינינו יהיה הרסני, אני יודעת, אהוב! בוא נמשיך לעבוד על זה שלעולם לא ייגמרו לי הסיפורים לספר."  "אני חרד!"  "אתה רוצה שאפנה אותך לפסיכיאטר טוב שיעזור לך להתמודד עם החרדה הזו?!" לוקאס החל לגחך ואז התפרץ בצחוק מתגלגל. פניו הסמיקו כשאמר "הגוף שלך בבוקר צמוד לשלי מחזיר לי את השפיות. גם אם את נעלמת בלילות את תמיד חוזרת. מקסימום נרדמת כאן על הספה. אז עד לרגעים שאני מתעורר לרע ביותר, אני תמיד בודק כאן, בחדר הזה, מיד לפני שאני נותן לחרדה לפרוץ." "אני אוהבת אותך. הייתי קופצנית לפני שפגשתי אותך. כל אדם היה מקפיץ אותי כשהייתי נבלעת לעולם-בהקיץ שלי. איתך הכל שלו, אני רגועה. אני לא קופצנית יותר. ויום אחד, אתה גם תהיה רגוע איתי כמו שאני רגועה איתך. אתה רק צריך לסמוך עליי גם!"        

[cannabisrael]

מפקד ה-DEA: "עישון מריחואנה כתרופה - זו בדיחה"

מפקד ה-DEA: “עישון מריחואנה כתרופה – זו בדיחה”

מפקד ה-DEA, הארגון האמריקני ללוחמה בסמים, הביע שאט נפש מהתרחבות תופעת עישון הקנאביס כטיפול רפואי. "זו בדיחה. מריחואנה היא לא רפואית," קבע. http://ad.420.co.il/?wpproadszoneid=38 צ’אק רוזנברג, ראש ה-DEA החדש צ’אק רוזנברג, המפקד הראשי של ה-DEA, טוען בראיון כי "מריחואנה היא אינה רפואית" וכי עישון קנאביס כטיפול בריאותי "זו בדיחה". "מה שממש מפריע לי זו הטענה שמריחואנה היא גם רפואית – בגלל שהיא לא,"…