izapziza

[izapziza]

אידיאל הטבע אנחנו כרגע נוסעים בפארק יוסמיטי בדרך החוצה, אחרי חמישה ימים ולילות בעמק. נפרדנו כבר מאל קפיטן ומפל יוסמיטי וכמובן Half Dome, ועכשיו אנחנו נפרדים בצער מהנוף המדהים, העצים, הנחלים והמפלים, ריח האקליפטוס, והרי הגרניט העצומים. אבל אל דאגה, היעד הבא הוא גם פארק! רק לא ברור עדיין איזה… נראה לאן הכביש יקח אותנו… אנחנו נוסעים דרומה, הומלסים מאושרים, אל האגמים, השבילים, ושאר ההרפתקאות שנמצא בדרך ללא יעד. או שבעצם הדרך היא היעד?

[izapziza]

שיר מספר שמונה היום תם לו סוף שבוע ארוך במיוחד בסן פרנסיסקו. למה ארוך? ראשית, כי חלק מהחגים פה לא חלים בתאריך ספציפי, אלא ביום ספציפי בשבוע בזמן מסוים. למשל ״יום שני האחרון בחודש מאי״. היתרון הוא שהם תמיד צמודים לסופש ואף פעם לא נופלים על שבת או אמצע שבוע. שנית, מסתבר שיום הזכרון לחללי הצבא האמריקאי זה לא יום של טקסים וצפירה, אלא זמן לטייל ולעשות שופינג. זאת אומרת מי שאיבד מישהו קרוב כנראה ילך למצבת זכרון כזו או אחרת, השאר בינתיים יטיילו ויקנו את נפשם לדעת בסיילים מטורפים שידועים כ״Memorial Day Sale״. סולידריות? מצטער, לא מכיר את המילה הזאת. לענייננו, הגענו לסן פרנסיסקו ביום שבת, אבל לפני שזכינו לשתות קפה משובח (לא בציניות! יש פה אינספור בתי קפה משוגעים כאלה שמכינים אספרסו מצוין וכמובן קולים/מגדלים/טוחנים הכל במקום טרי, מר וחזק!), ולפני שביקרנו בעיר עם הערפל הקבוע (יש לו אפילו שם - קרל הערפל), ולפני שחווינו את מזג האויר הכי הפכפך שיכול להיות (צריך ג׳קט, אבל גם מכנסים קצרים, אבל גם נעלים סגורות, אבל גם כובע לשמש, אבל גם צעיף לרוח המקפיאה, אבל גם כפכפים...), לפני כל אלו, קרה דבר מאד מאד חשוב - כרמי מצאה חוף שאפשר לראות ממנו עשרות פילי ים, שוכבים על החוף ועושים קולות מוזרים. יש לציין שלפני זה בעצם ביקרנו במקום מדהים שנקרא Hearst Castle ונהנינו שם מכל רגע! אבל זה כאין וכאפס לעוצמת האושר של כרמי כשהיא ראתה את החיות ההזויות המצחיקות והדי מצחינות האלה. האמת שזה באמת חוויה, והיה ממש מצחיק ומדהים להסתכל עליהם מציקים אחד לשני שם על החול, מנסים לישון או לשחות או להתקדם עשרה מטרים בלי להתעייף ולהתייאש באמצע הדרך, ובכללי פשוט נראים מגוחכים וחמודים ומשעשעים במיוחד. אחרי שלא נשארו לכרמי ציפורניים כי היא גירדה אותם על הרצפה כשמשכתי אותה לכיוון האוטו בעוד היא מנסה להשאר כדי להסתכל עוד קצת על הפילי ים, המשכנו בדרכנו, אל מלון דרכים בעיר לא מעניינת בעליל (מלון כי ירד גשם באותו לילה ועם כל הכבוד לאהבה לטבע לא באנו לעשות קמפינג בסגנון ״מקלחת חינם״). למחרת המשכנו צפונה ואחרי עצירה בחנות עודפים של Patagonia ועצירה לקפה במונטריי ועוד לילה במלון בסאניווייל (הפעם כי היה כבר סופ״ש וכל הפארקים היו מלאים לגמרי), הגענו בשבת בבוקר לסן פרנסיסקו. במהלך שבת, ראשון, שני (יום הזכרון זוכרים?), ושלישי (דוד של כרמי לקח יום חופש לבלות איתנו) טיילנו עם דוד ארון והבת שלו אריה, ועם חברות של כרמי, ברחובות העיר, וקצת מחוצה לה, בהר ובחוף. היום, רביעי בבוקר, יצאנו לדרך בתקווה למצוא מקום לשים את האוהל ביוסמטי. לא, לא הזמנו מקום חצי שנה מראש כמו שהרוב עושים, ולא הגענו ב6 בבוקר כדי לתפוס מקום פנוי, למעשה, סביר שלא נגיע אפילו בשש בערב. אחלו לנו בהצלחה!

[izapziza]

רשמים מהאוהל אתמול בבוקר נחתנו בלוס אנג׳לס אחרי סופ״ש באוברלין - הקולג׳ של כרמי (לשעבר). לכרמי זה היה פיצוץ של נוסטלגיה וזכרונות עם כל החברות שלה (שגם הגיעו מרחוק כדי להתפוצץ מרוב נוסטלגיה...) ולי היה מעניין ומסקרן לראות סוף סוף מה זה המקום הזה שכרמי כל כך מדברת עליו בהתרגשות בלי הפסקה בערך שלוש פעמים ביום בארבע שנים האחרונות... אז ביום הראשון טיילנו ברחבי הקמפוס וכרמי וחברותיה התרגשו מכל בית וכל דלת וכיור ומקרר וספה (״פה עשינו שיעורי בית עד ארבע בבוקר!״, ״פה ישבנו כל הלילה בגשם!״, ״פה ��ישלנו שעועית ירוקה וברוקולי בסיר ענקי לשמונים איש!״, ״פה שתינו בירה כל ערב מחדש כי לא היה שום מקום אחר לצאת אליו!״). בהחלט קמפוס יפה וכמובן שאין מה להשוות לארץ, אבל אחרי טיול הקמפוסים שלנו לפני שנה כבר לא הופתעתי. למחרת השארתי את הבנות להמשיך במסיבת הנוסטלגיה שלהן ויצאתי לטייל קצת בפארק קוהיאהוגה (אלוהים יודע מה זה המקום הזה, מצאתי בגוגל...). זאת הפעם הראשונה שטיילתי לבד והאמת שזה נחמד! ממליץ! בסופו של דבר נגמר הסופ״ש ״פגישת מחזור״ ונסענו לקליבלנד כדי לתפוס טיסה למחרת ללוס אנג׳לס. לקחנו חברה של כרמי לשדה ובדרך היו לנו כמה שעות לשרוף, אז חיפשנו איזה פארק, וכמובן שאמריקה לא איכזבה גם הפעם - ומצאנו פארק במרחק 3 דק נסיעה מהמיקום שלנו, שהיה בו נחל מרשים ומפל אחד גדול ועוד מפל קטן של זרימה נוספת שמגיעה אל הנחל הגדול. מדהים. שוב כמו באמריקה - למרות שזה פארק עירוני ופתוח לגמרי, ובאים אליו ילדים ונערים בלי סוף (בשעתיים שם פגשנו חבורה בגילאי 7-10, עוד 2 חבורות של בנים בגיל חטיבה, ועוד חבורה בתיכון, בנוסף לחבורת בנות בקולג׳ והרבה מבוגרים עם כלב) והפארק מצוחצח. בכל הטיול מצאנו כוס קולה זרוקה אחת על שפת הנחל וגם לגביה לא ברור אם נסחפה ממקום אחר או נשכחה שם. הנגישות של הטבע יחד עם התרבות של השמירה עליו משמחת אותי כל פעם מחדש. אתמול בבוקר קמנו בשלוש לפנות בוקר כדי להספיק לטיסה של 6:30. הגענו ללוס אנג׳לס, ואחרי כמה סידורים וקניות בסופר התחפפנו מהעיר המתועשת הזאת ויצאנו צפונה. לא ממש ידענו מה יהיה המצב בפארקים כי יש מקומות באינטרנט שכתוב שאפשר פשוט להגיע אבל הרבה אנשים אומרים שכדאי להזמין לפעמים אפילו חצי שנה מראש רק בשביל שטח לפרוס את האוהל!! בערב הגענו לפארק במחשבה שאולי נעבור איזה שלושה עד שנמצא משהו עם מקום פנוי, אבל אז התברר שהפארק ברובו ריק, ויש בו כמה מאות מקומות לבחור מהם... השיטה פה היא שהפארק ממופה לחלוטין ויש ״סלוטים״ שממוספרים. בכל סלוט כזה יש שטח להחנות את הרכב, שטח לאוהל, שולחן פיקניק, ומקום למדורה. ברחבי הפארק יש שירותים, מי שתיה, מקלחות, ואפילו מכולת קטנה שמוכרת את כל מה שאולי שכחנו בבית. כשמגיעים, עושים סיבוב עם האוטו (הפארקים גדולים! לוקח עשר דקות לחצות אותם ברכב!), בוחרים איזה ״סלוט״ הכי בא לנו, ואז חוזרים לכניסה לקבל את הסלוט הזה ללילה תמורת 30$. היום הגענו לפארק דומה מאד, עם אותה שיטה, ואפילו גם היום מצאנו ״סלוט״ פנוי עם נוף לאגם כמו אתמול! אז בינתיים מצליח לנו, אבל אנחנו כבר מתחילים להבין פה ש��נראה בסופ״שים המצב באמת יותר לחוץ ואולי כדאי לנו להתחיל לדאוג כבר מעכשיו... מחר ממשיכים צפונה, וביום שבת בבוקר נגיע לסן פרנסיסקו. לילה טוב!

[izapziza]

רשמים מהאוהל אתמול בבוקר נחתנו בלוס אנג׳לס אחרי סופ״ש באוברלין - הקולג׳ של כרמי (לשעבר). לכרמי זה היה פיצוץ של נוסטלגיה וזכרונות עם כל החברות שלה (שגם הגיעו מרחוק כדי להתפוצץ מרוב נוסטלגיה...) ולי היה מעניין ומסקרן לראות סוף סוף מה זה המקום הזה שכרמי כל כך מדברת עליו בהתרגשות בלי הפסקה בערך שלוש פעמים ביום בארבע שנים האחרונות... אז ביום הראשון טיילנו ברחבי הקמפוס וכרמי וחברותיה התרגשו מכל בית וכל דלת וכיור ומקרר וספה (״פה עשינו שיעורי בית עד ארבע בבוקר!״, ״פה ישבנו כל הלילה בגשם!״, ״פה בישלנו שעועית ירוקה וברוקולי בסיר ענקי לשמונים איש!״, ״פה שתינו בירה כל ערב מחדש כי לא היה שום מקום אחר לצאת אליו!״). בהחלט קמפוס יפה וכמובן שאין מה להשוות לארץ, אבל אחרי טיול הקמפוסים שלנו לפני שנה כבר לא הופתעתי. למחרת השארתי את הבנות להמשיך במסיבת הנוסטלגיה שלהן ויצאתי לטייל קצת בפארק קוהיאהוגה (אלוהים יודע מה זה המקום הזה, מצאתי בגוגל...). זאת הפעם הראשונה שטיילתי לבד והאמת שזה נחמד! ממליץ! בסופו של דבר נגמר הסופ״ש ״פגישת מחזור״ ונסענו לקליבלנד כדי לתפוס טיסה למחרת ללוס אנג׳לס. לקחנו חברה של כרמי לשדה ובדרך היו לנו כמה שעות לשרוף, אז חיפשנו איזה פארק, וכמובן שאמריקה לא איכזבה גם הפעם - ומצאנו פארק במרחק 3 דק נסיעה מהמיקום שלנו, שהיה בו נחל מרשים ומפל אחד גדול ועוד מפל קטן של זרימה נוספת שמגיעה אל הנחל הגדול. מדהים. שוב כמו באמריקה - למרות שזה פארק עירוני ופתוח לגמרי, ובאים אליו ילדים ונערים בלי סוף (בשעתיים שם פגשנו חבורה בגילאי 7-10, עוד 2 חבורות של בנים בגיל חטיבה, ועוד חבורה בתיכון, בנוסף לחבורת בנות בקולג׳ והרבה מבוגרים עם כלב) והפארק מצוחצח. בכל הטיול מצאנו כוס קולה זרוקה אחת על שפת הנחל וגם לגביה לא ברור אם נסחפה ממקום אחר או נשכחה שם. הנגישות של הטבע יחד עם התרבות של השמירה עליו משמחת אותי כל פעם מחדש. אתמול בבוקר קמנו בשלוש לפנות בוקר כדי להספיק לטיסה של 6:30. הגענו ללוס אנג׳לס, ואחרי כמה סידורים וקניות בסופר התחפפנו מהעיר המתועשת הזאת ויצאנו צפונה. לא ממש ידענו מה יהיה המצב בפארקים כי יש מקומות באינטרנט שכתוב שאפשר פשוט להגיע אבל הרבה אנשים אומרים שכדאי להזמין לפעמים אפילו חצי שנה מראש רק בשביל שטח לפרוס את האוהל!! בערב הגענו לפארק במחשבה שאולי נעבור איזה שלושה עד שנמצא משהו עם מקום פנוי, אבל אז התברר שהפארק ברובו ריק, ויש בו כמה מאות מקומות לבחור מהם... השיטה פה היא שהפארק ממופה לחלוטין ויש ״סלוטים״ שממוספרים. בכל סלוט כזה יש שטח להחנות את הרכב, שטח לאוהל, שולחן פיקניק, ומקום למדורה. ברחבי הפארק יש שירותים, מי שתיה, מקלחות, ואפילו מכולת קטנה שמוכרת את כל מה שאולי שכחנו בבית. כשמגיעים, עושים סיבוב עם האוטו (הפארקים גדולים! לוקח עשר דקות לחצות אותם ברכב!), בוחרים איזה ״סלוט״ הכי בא לנו, ואז חוזרים לכניסה לקבל את הסלוט הזה ללילה תמורת 30$. היום הגענו לפארק דומה מאד, עם אותה שיטה, ואפילו גם היום מצאנו ״סלוט״ פנוי עם נוף לאגם כמו אתמול! אז בינתיים מצליח לנו, אבל אנחנו כבר מתחילים להבין פה שכנראה בסופ״שים המצב באמת יותר לחוץ ואולי כדאי לנו להתחיל לדאוג כבר מעכשיו... מחר ממשיכים צפונה, וביום שבת בבוקר נגיע לסן פרנסיסקו. לילה טוב!

[izapziza]

אין ביטוח אין דאגות היום אנחנו יוצאים (תופיייםםם.....) לטיול הגדול! התחלנו בזה שארזנו עד 2 בלילה, והיום קמנו ב7 כדי ללכת להשכרת רכב לקחת את הרכב הקטנטן (בקטגורית economy) שהזמנו לפני שבוע והנחנו שיחכה לנו שם. כשהגענו, הנציגה בסניף אמרה בנונשלאנט שיש לה pick up truck שאנחנו יכולים לקחת (כן, כמו מה שיש לאלון - וכשראינו אותו יוצא מהחניה יש מצב שאפילו גדול יותר מזה של אלון). כמו ישראלים התעקשנו לקבל מה שביקשנו (לא נתנגד לאיזה פרארי כמובן אבל מה נעשה עם משאית??), אז הנציגה התחילה לטלפן לסניפים באיזור להשיג לנו רכב קטן. אני מזכיר שביקשנו economy כלומר Chevrolet Spark ודומיהן... בטלפון הנציגה אמרה לחברים שלה I need a sedan or smaller because I have a client that is not comfortable with a big car... ובכן זה וגם מה לעזאזל נעשה עם משאית??? בסוף היא מצאה לנו רכב ״קטן״ - ניסאן רוג. כנראה שזה מה שאמריקאים מכנים ״קטן״... כמובן שהיא דאגה להפחיד אות��ו כמה שאפשר כדי שנקנה את הביטוח שלהם במחיר מופקע ודאגה לפרט כמה שנשלם מליונים וישללו לנו את הרשיון ונכנס לכלא ואנחנו חייבים את הביטוח היקר בצורה חסרת פרופורציות שלהם. החלטנו שפשוט ניסע בזהירות וויתרנו בנימוס. אז עם Nissan Rogue ״קטנטנה״ יצאנו מהסוכנות אל בית ההורים של כרמי כדי לאכול, לקחת את הדברים, ולצאת לדרך אל כביש 76 ומעבר לו! נ.ב. אל דאגה, יש לנו ביטוח, פשוט עשינו אותו דרך הביטוח של ההורים של כרמי בחינם ולא דרך חברת ההשכרה...

[izapziza]

בדרך לחתונה עוצרים בפארק... אחד הדברים האהובים עלי בארה״ב זה השפע העצום של הטבע. למעשה השפע כל כך גדול, שזה כבר ממש אינפלציה ברמה שאם הטבע הזה היה מתורגם לדולרים הכלכלה הייתה ממזמן קורסת! כמעט כל כביש ורחוב שלא נמצא במרכז העיר מכוסה דשא ועצים ונחלונים שזורמים בכל מקום... והיום בדרך לחתונה של החברה של כרמי הייתה לנו חצי שעה מיותרת, ובמקרה חלפנו על פני חניה שמסמנת תחילת שביל אל תוך היער, אז חנינו, ובמגפיים עם עקבים, שמלה, חולצה מכופתרת, מצאנו צמח שפורח במאי, עץ עם עלים מיוחדים שעפים ברוח, כמה חרקים חברים של כרמי, ואפילו 2 מפלים וגשר אבן שמשקיף על אחד מהם... הטבע פה מזמין ומחבק בצורה מדהימה, השבילים והפארקים שמורים ונקיים כמעט כאילו רגל אדם לא דרכה בהם. אולי ��ש פה איזה מן מנהג מוזר של שמירה על הטבע, או שאולי כולם פשוט עסוקים מדי בחיפוש אחר הנעליים החדשות של נייקי בקניון (:

[izapziza]

מהחלון מעל הכיור במטבח אצל ההורים של כרמי

[izapziza]

לא צריך לחפש חמש שקל בשביל לקחת עגלה... אמריקה!

[izapziza]

״הי, איזה לאגר כהה יש לכם?״. ״אין לנו״. צרות באמריקה 🇺🇸

[izapziza]

יום ראשון אמש תם ונשלם לו מסע (מפרך למדי) של הגירה לארה״ב. המסע התחיל בגדול בחתונה באמריקה בפבואר 2016, לאחריה פנינו לעורך דין לעזרה בתהליך ההגירה. אחרי יותר משנה, וה-מון בירוקרטיה, מצאנו את עצמינו בשמונה בבוקר של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ערב יום העצמאות, יושבים במטוס של לופטהנזה, עם 4 מזוודות שמכילות את כל חיינו. כל 4 המזוודות (ו-2 התיקים שהעלינו למטוס) היו במשקל עודף. חשבנו שהן בערך 24 קילו וקיווינו שיוותרו לנו. הגענו לצ׳ק אין מוכנים עם שקיות ריקות למלא בגדים שאמא תיקח הביתה, וצפינו בלחץ בלי להוציא הגה כשהפקיד ביקש שנעמיס את התיק הראשון על המשקל. 26.5 קילו. שיט. הסתכלתי על אמא, אמא הסתכלה עלי, הסתכלתי על הפקיד, התחלתי לחשוב כמה דברים אני צריך להוציא משם בשביל להוריד 3 קילו… אבל אז… הפקיד שם עליו מדבקה וביקש שנניח את התיק הבא. אני חשבתי שהוא רוצה לשקול את כולם ולראות לכמה מהם יהיה קנס (350$ לכל מזוודה במשקל עודף…), אבל אחרי שהעמסנו את כל 4 המזוודות, הוא פשוט אמר שאנחנו יכולים ללכת (כולן אגב היו 26-27 קילו). אז בלי לשאול שאלות מיותרות - אמרנו תודה וברחנו! אחרי טיסה של 4 שעות ועוד טיסה של 8 שעות נחתנו בפילידלפיה (כרמי ישנה בערך 97% מהזמן, אני הייתי יותר מדי עסוק בלמצוא זווית לקפל את הרגליים כך שיכנסו ברווח שבין הכסאות, שבגדול מתאים לרגליים של פיקינז ולא בן אדם מבוגר). התור בביקורת גבולות היה כמובן אינסופי, ואחרי בערך שלושה ימים ו-14 שעות הגיע תורנו, ויכולתי סוף סוף להכריז ״באתי לגור באמריקה!״. זה לא ממש עניין את הפקיד שרק רצה לדעת כמה כסף יש לנו ואם אנחנו מכניסים למדינה אגוזים או ירקות, ואז מיד שלח אותנו לחדר צדדי שם נדרשתי למסור את ה-מעטפה. זאת מעטפה חומה שהכילה (בערך) חמישים דפים. כשקיבלתי את הויזה בארץ קיבלתי גם את המעטפה, כשהיא סגורה וחתומה, ועליה כתוב במפורש שאסור לי בשום אופן לפתוח אותה, ועלי למסור אותה כשאני מגיע לאמריקה. מה יש שם? אלוהים יודע. אולי תוצאות בדיקת השתן שדרשו ממני לעשות בירושלים, אולי סתם המסמכים של תיק ההגירה שלי, ואולי מתכונים להכנת חומוס ביתי (שהרי רק בישראל יודעים אותם, ולא יזיק לאמריקה לגלות כמה מתכונים טובים לחומוס). בסופו של דבר הגענו למזוודות (בדיוק כשאנשי האטבחה הגיעו לבדוק של מי הם וכמעט לקחו אותם לאבידות…), ולבסוף יצאנו לפגוש את בוב ואנדי, ההורים של כרמי. חיבוקים, נשיקות, ופוסטרים של Welcome To America עם עברית מGoogle Translate שבוב הדפיס, ונסענו הביתה. מאותו רגע ועד עכשיו, קצת יותר מ30 שעות מאז שהגענו, אני עדיין מזכיר לעצמי שאני לא פה לאיזה טיול תיירות קצר אלא לקצת יותר מזה… אני עוד מנסה לתפוס מה הולך פה ולעכל, ואני מתחיל לחשוב שאולי תהליך העיכול הוא בעצם הבנה שאני לא ממש אתרגל או אפסיק להרגיש באיזה חלום, ואני פשוט צריך לזרום עם זה ולתת לזמן להתקדם. אולי זה יקח עשר שנים, או שאולי זה ישתנה מהר יותר משאני חושב. היום קמנו ליום סידורים (לא לפני שהתעוררנו ב5 בבוקר כי ג׳ט לג…) והספקנו לעשות טעימות לחתוונה (כן, שוב טבעוני, deal with it), לרכוש מספר טלפון, להסתבך בנסיון למצוא את המשרד Social Security, ולבסוף לבקר את סבתא אנט, לקפוץ לWhole Foods (כי חייבים) ולהגיד שלום לקובי. מחר אנחנו ממשיכים בסידורים, אבל הפעם במקום לשהות במושב האחורי של רכב ולהתנייד עם בוב ואנדי ממקום למקום, ניקח רכבת לעיר, ונטייל ברגל ליעדים שלנו. המטרה - מספר Social Security וחשבון בנק (בבנק קואופרטיב שהמשפחה של כרמי חברים בו - כן, הדבר הזה שמנסים להקים בארץ מאז המחאה החברית והמדינה לא ממש משתפת פעולה בלשון המעטה - פה זה מחזיק בערך 43% מהבנקאות של המדינה, ויש אלפי בנקים שהם קואופרטיבים כאלה). בין כל אלה אני מנסה לחשוב איך ואיפה אני רוצה למקם את עצמי בעולם החדש הזה. יש משהו מלחיץ וגם מרענן במחשבה הזאת שאני כמעט מתחיל חיים חדשים לגמרי אחר. אני יכול לעצב את היום יום, המקום, התוכן והאווירה של החיים שלי, וכמעט ללא שום ציפיות או דרישות מהסביבה. זה מעסיק אותי הרבה ואני עדיין מחפש את הנקודה הנכונה לשים את עצמי במרחב הפיזי והמנטלי שסביבי.

[izapziza]

ילד בן 10 לחמש דקות, ואז מבוגר שמתחתן…

הייתה סופת שלגים לאיזה חצי שעה, ואני מאד נהניתי להביט עליה מהחלון, אבל אז כרמי באה פתאום ודרשה ״יוצאים החוצה! תתלבש״. מה? לא. ״באמת באמת! שים מעיל הנה קח כפפות!״. לא. ״נווווווו״. השתגעת? אפילו הג׳וקים לא מסוגלים לצאת!. ״בוא כבר!״. לא הסכמתי. סירבתי בתוקף ונשבעתי שאין שום סיכוי שאני אצא מהבית באמצע סופת שלגים. אני זקוק לאף שלי, יש כל כך הרבה שוקולדים וקראוסונים שטרם הספקתי להריח! ולא כזה מתחשק לי שהאוזניים שלי ינשרו עדיין. אולי אני אר��ה עגילים יום אחד? חוץ מזה, אומרים שאשת לוט הפכה לנציב מלח כי הסתכלה אחורה, אני אומר שהיא בעצם הפכה לנציב קרח כי יצאה לזרוק את הזבל בחורף! לא יוצאים מהבית! אחרי שתי דקות של הליכה הפסקתי להרגיש את קצוות האצבעות, אחרי 3 דקות מיציתי את ההתלהבות שבאדים שיוצאים מהנשימות שלי כאילו שאני מעשן, אחרי 4 דקות כבר לא הייתי בטוח שזאת שהולכת לפני בדריכות היא כרמי ולא בבועה של דמיוני הפורה והקופא שתיכף מאבד את מודעותו הרועדת והמשקשקת לעולם שבחוץ. בסוף הגענו לפארק, שם כרמי בחרה את הנקודה שנכראה זכורה לה מהילדות וממנה אפשר לגלוש. כרמי רצה, קפצה עם הדיסק האדום הזה, וגלשה באלגנטיות עד למטה. אני באמת שהתכוונתי לרוץ ולקפוץ, אבל איכשהו התיישבתי ודחפתי את עצמי עם הרגליים, ונפלתי באמצע. אחרי כמה נסיונות, כשהשלג התחיל לאכול אותי מבפנים ולא הייתי בטוח איפה יש לי מכות מהגלישה ואיפה אני לא מרגיש כלום מהקור, חזרנו הביתה, שתינו תה, וסוף סוף, יכולתי להסתכל על השלג מהחלון. אתמול באה המשפחה של כרמי למשתה שנמשך עשר שעות, 2 ארוחות, מז׳טים, הרמת כוסית אחת, משחק קלפים, הופעת פסנתר, ותותים טבולים בשוקולד. היה נחמד מאד לראות את כולם, וההורים של כרמי אמרו דברים מרגשים, וכמיטב המסורת אכלנו בייגלס עם גבינת שמנת ודג מלוח. בשלב מסוים התחלתי להסתכל על כל האנשים שמסביבי מזוית קצת שונה. עד היום במפגשים השונים שיחקתי בתפקיד ״החבר של״. זה שיושב בצד ליד כרמי, מדי פעם שואלים אותו איזה שאלה או שתיים על מי הוא ומה הוא ומה ההורים עושים ואיך החיים בארץ ואתם לא מפחדים שם מהמחבלים? ואיזה כיף המזג אויר אצלכם ולא סובלים שם בחום? ואני דווקא הייתי פעם בישראל לפני שלושת אלפים שנה אתם עדיין מתניידים על גמלים? אני זוכר שבאלנבי היה קיוסק ליד המלון שלנו וכל בוקר קנינו שם שוקולד ״תלמה״ ויצאנו לים הקיוסק עדיין ��ם? ומה עם הסינמה בפינת אחד העם? ופתאום, אני כבר לא כל כך ״החבר של״, אני הופך לממש בן משפחה, חלק מהחבורה הזאת שאוכלת בייגל עם דג ואומרת Shabbes Shlome בשישי בערב ומאחלת ב-Happy Rash’shana… פתאום אני ממש חלק מהחיים של הדוד טום והבת דודה רייצ׳ל ובעלה הטרי סם וסבתא סילוויה וסבתא אנט והחבר שלה ג׳ון והדודה איימי ודודה נעמי ודודה דברה ובעלה הרב בוב וכל המישפוחס והבייגלס והלוקס וה-Erev Passover וה-Baroich Otouy Odunuee. אני נרגש ומצפה להכניס את האנשים האלה לחיי, ומרגש אותי לחשוב שהם בחרו לתת לי להיות חלק מחייהם. אני נזכר בכל האירועים והמפגשים שהיו לנו כמשפחה ומדמיין את החגיגות והארוחות שמצפות לי עם המשפחה החדשה, ובמיוחד אלה שיאחדו בין המשפחה שממנה באתי והמשפחה שאליה אני מצטרף למשפחה אחת גדולה וחוצה יבשות.

[izapziza]

״אה זהו?״ או ״מזל שהבאתי את הרשיון נשיאת נשק שלי״

אתמול בלילה התחילה סופת שלג בדרך הביתה, לנסוע בשלג זה לא מרהיב או מעניין במיוחד, אבל היום בבוקר קמנו לארץ מכוסה בלבן. בתכנית - הוצאת רשיון נישאוין מממשלת ארה״ב. לאחר בדיקה קצרה הבנו שהמקום הקרוב ביותר הוא בבית המשפט של עיירה סמוכה. ארזנו את כל המסמכים הידועים לאונושות (דרכון, תעודת זהות, תעודת לידה, חותמת אפוסטיל מירושלים, תעודת שחרור מצה״ל, רשיון נהיגה, תעודת רישוי נשיאת נשק מימיי כמאבטח, מכתב מהעבודה שמצהיר על כוונתי לחזור לישראל ולא להשתקע באמריקה) ויצאנו לדרכינו (מיצג א). חמוש בנעליי הרים ומעיל פוך של אבא התפעלתי מהשלג שנערם על האוטו, על צידי הדרך, על הבתים, על העצים, ואחרי שחנינו אפילו שיחקתי קצת בשלג שליד בית המשפט. למה לנסוע 3 שעות בפקקים לחרמון כשאפשר פשוט לקחת טיסה של 11 שעות עם 4 שעות קונקשן?

הגענו למקום שבו מבקשים רשיון נישאוין (את הרשיון צריך אחר כך לקחת לשופט כדי באמת להנשא). האישה ביקשה ממני דרכון ו…. זהו. בתמורה ל50$ קיבלנו מסמך שעליו השופט צריך (במקרה שלנו אגב, צריכה) לחתום, ועוד מסמך שנראה יפה עם קישוטים ופונט מגניב שניתן למזכרת, אם במקרה נשכח שהתחתנו.

אחרי ביקור (״סיבוב לנפש״, בחיי, לא קנינו שם כלום…) בחנות ענקית למוצרי יצירה (בתמונות עם התחפושות) וארוחה במסעדה סינית עם ההורים של כרמי חזרנו הביתה למה שכנראה יהווה המצב הנתון העיקרי בחופשה הזאת - לשבת על הספה בחימום עם שמיכה ולראות טלויזיה/לנמנם, ולהביט בנוף המושלג מהחלון.

[izapziza]

״דרמה בשחקים״ או ״איך כרמי גילתה את השרפרף״

הגענו לאמריקה! אבל רגע, קרו דברים בדרך…הגענו לשדה באיזה מאה בלילה, דאגנו למסור ד״ש לדוד בן גוריון (מיצג א׳), ועלינו למטוס. לפני הטיסה התוודתי בפני כרמי שבחרתי לנו מושבים בקצה ממש לפני המחלקת עסקים ככה שיש רווח (שהאוויר של פשוטי העם לא בטעות יתערבב עם זה של הוד רוממותם מהביסנס). המשמעות היא - מקום לרגליים!!! אני בקושי ישנתי בלילה שלפני הטיסה מהתרגשות, אבל כרמי התבאסה שלא תוכל להתקפל כמו תולעת ולהשעין את הברכיים על הכסא לפניה… הרצפה היא לא אופציה כי כרמי בדרך כלל לא מגיעה לרצפה בכסאות במטוסים (לא לצחוק!). מסתבר שהייתה לה ״רגלית״ לגיטרה שהיא החליטה לסחוב איתה כדי לשים עליה את הרגליים. אז הגענו למטוס, ישבנו, כרמי הניחה את השרפרף גיטרה שלה, ישבה ושמה עליו רגליים. או-מי-גד! אביאל אתה לא מבין! כנראה שחייה של כרמי מתחלקים ל-״לפני ואחרי״, והיא ראתה את האור נגלה ל��ניה בדמות שרפרף מתכת שחור מתקפל לגיטרה קלאסית (מיצג ב).

כשעתיים לתוך הטיסה מישראל לפרנקפורט לפתע בחנה עיני העייפה ביושבים בשורה לפני מדליקים את כפתור ה״סליחה בקשה״ של הדיילות באגרסיביות מוזרה. הדיילת הגיעה ומסתבר שקרה משהו לאשה שישבה שם כי הדיילת פנתה אליה וניסתה להעיר אותה. תוך דקה היו שם 2 רופאות (״איזה דוקטור את?״ ״נוירולוגית״ ״אהה… אמממ… אני רופאת נשים אזזז… נראה לי שאני אתן לך להמשיך מכאן….״) שתישאלו את האישה וניסו להבין מה קרה לה. בין לבין הרופאה ניגבה לה את הקיא מהשלב שהאישה הייתה בלי הכרה והגישה לה שקית למה שהמשיך לצאת כשהאישה חזרה להכרה וענתה לשאלות. בתור זה שישב בדיוק מאחורי הדוקטור אני מילאתי את התפקיד של זה שמחזיק כוסות מים שהדיילת הביאה לרגע שבו האישה תהיה מסוגלת לשתות… הרופאות ביקשו לברר ומסוף המטוס נמסר שאכן יש בנמצא ערכת עירוי עם מחטים וסליין. מהיכרותי עם הרופאים מילאוימניקים אני יודע שלא תמיד תואר ה״דוקטור״ מלווה בנסיון מרובה בפתיחת וריד, אז הצעתי את שירותיי הצנועים כחובש, אפילו שביני לבין עצמי, הנסיון שלי הוא עם לוחמים בנים שהוריד שלהם בולט קצת יותר מזה של אישה רזה באיזור גיל השבעים. למזלי הנוירולוגית אמרה שהיא דווקא בסדר עם ורידים אבל ביקשה שאבוא בכל זאת, ומכיוון שהרופאות (כנראה) כל כך רגילות לשירות של אחיות וחובשים, הן לא ממש זכרו איך להרכיב ולשטוף סט נוזלים. that I can do! ובמקצועיות ודייקנות הכנתי את הסט (פעולה עם רמת מורכבת וקורדינאציה דרושה ברמה שמקבילה בערך למר��חת ריבה על טוסט או גריבת גרבי חורף). בהמשך אפילו זכיתי להחליף לאישה את הסט כי 500מ״ל אף פעם לא מספיק. בנחיתה ישבתי איתה לשמור שהיא בסדר (כי בזמן שקיבלה נוזלים היא די התנדנדה) והיא סיפרה לי שיש לה בן בטורונטו ובת בפלורידה ורוב השנה היא מדלגת בין ארה״ב וקנדה בנסיון לטעום כמה שניתן מכל הנכדים…

בסוף הגענו בשלום לניו ארק, כרמי קיפלה את השרפרף שלה, האישה קיבלה ליווי למרפאה מפרמדיקים שעלו למטוס כשנחתנו, ואנחנו הגענו לאמריקה, שם חיכו לנו בוב ואנדי (מיצג ג׳).

[izapziza]

Columbia אתמול הגענו לניו יורק באוטובוס שיצא בשבע בבוקר מפילדלפיה (קמנו בחמש בבוקר!) בשביל סיור בNYU שהתחיל בעשר בבוקר. אונ׳ ניו יורק זה בית ספר מאד גדול (20 אלף סטודנטים לתואר ראשון פלוס בערך 10 אלף לתואר שני) שנמצא כולו באותה שכונה אמנם (The Village) אבל הבניינים למעשה יחסית מפוזרים בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות שנמצאות בתוך עיר. ההרגשה שם היא שהיום יום ממש שוחה בתוך החיים של מנהטן (המיקום הוא גם Downtown קרוב לכל האיזור של וול סטריט וכו והרחובות הומים!) ובכללי זה מרגיש כמו מן בית ספר גדול כזה ופחות משהו ביתי ומשפחתי... הסיוע לסטודנטים בין לאומיים דומה לשאר בתי הספר, מדעי המחשב שם ��ראים מעניינים אבל לא משהו יוצא מגדר הרגיל. באופן כללי ההתרשמות שלי מהמקום די בינונית, מן הסתם שלא אפספס הזדמנות ללמוד פה אם יציעו לו אבל אם כבר עסקינן בהשוואות, אז לא מצאתי פה המון לספר הביתה... מה שכן - הלכנו לראות שם הרצאה של תכנות אפליקציות לאייפון, וכרמי הבינה המון! הייתי ממש מופתע מאיך שהיא קלטה דברים בלי ללמוד שום בסיס שהיה הייתה אמורה לדעת בשביל להבין את ההרצאה! ואחרי ההרצאה היא שאלה אותי דברים שהיו ממש מורכבים על מה שהמרצה הסביר... דברים שהייתי מצפה מסטודנט בכיתה לשאול ולא ממישהו שאף פעם לא למד מחשבים ופתאום ישב בשיעור שנחשב לרמת שנה שלישית-רביעית! אחרי הטיול בNYU נפגשנו עם חברים של כרמי מהקולג׳ שלה שגרים בניו יורק, בערב אכלנו במסעדה איתם ועם בן דוד של כרמי שגם גר פה, ובסוף ישנו אצל אחד מהחברים שלה שיש לו חדר כזה שהוא משכיר לתיירים, אז היה אירוח ברמה גבוהה ביותר בברוקלין! אסור היה לצלם בסיור (מוזר...) ובגלל המבנה הצפוף של הרחובות במנהטן היה קצת קשה לצלם את הבניינים, אז יש רק תמונה של פארק וושינגטון שנמצא במרכז הקמפוס. Scores: 🏢⛪️ 7 :: בניינים יפים ומרשימים, דומים בסגנון לשאר העיר ניו יורק... 🌳🌲 5 :: יש את פארק וושינגטון שהקמפוס בגדול נמצא סביבה, אבל זה פארק עירוני, לא נורא גדול, ופה בערך נגמר הירוק והצומח. שאר הקמפוס זה פשוט בניינים. 💻 🏠 6 :: שייך למבנה למדעים, עוד בניין בקמפוס, לא משהו מיוחד. 💻 📋 8.5 :: יש בהחלט הרבה קורסים לבחור מהם (למשל יש קורס תכנות לאייפון שלא קורה בהרבה בתי ספר) אבל לא המון דרכים לשלב התמחויות מעניינות.

[izapziza]

New York University (NYU) אתמול הגענו לניו יורק באוטובוס שיצא בשבע בבוקר מפילדלפיה (קמנו בחמש בבוקר!) בשביל סיור בNYU שהתחיל בעשר בבוקר. אונ׳ ניו יורק זה בית ספר מאד גדול (20 אלף סטודנטים לתואר ראשון פלוס בערך 10 אלף לתואר שני) שנמצא כולו באותה שכונה אמנם (The Village) אבל הבניינים למעשה יחסית מפוזרים בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות שנמצאות בתוך עיר. ההרגשה שם היא שהיום יום ממש שוחה בתוך החיים של מנהטן (המיקום הוא גם Downtown קרוב לכל האיזור של וול סטריט וכו והרחובות הומים!) ובכללי זה מרגיש כמו מן בית ספר גדול כזה ופחות משהו ביתי ומשפחתי... הסיוע לסטודנטים בין לאומיים דומה לשאר בתי הספר, מדעי המחשב שם נראים מעניינים אבל לא משהו יוצא מגדר הרגיל. באופן כללי ההתרשמות שלי מהמקום די בינונית, מן הסתם שלא אפספס הזדמנות ללמוד פה אם יציעו לו אבל אם כבר עסקינן בהשוואות, אז לא מצאתי פה המון לספר הביתה... מה שכן - הלכנו לראות שם הרצאה של תכנות אפליקציות לאייפון, וכרמי הבינה המון! הייתי ממש מופתע מאיך שהיא קלטה דברים בלי ללמוד שום בסיס שהיה הייתה אמורה לדעת בשביל להבין את ההרצאה! ואחרי ההרצאה היא שאלה אותי דברים שהיו ממש מורכבים על מה שהמרצה הסביר... דברים שהייתי מצפה מסטודנט בכיתה לשאול ולא ממישהו שאף פעם לא למד מחשבים ופתאום ישב בשיעור שנחשב לרמת שנה שלישית-רביעית! אחרי הטיול בNYU נפגשנו עם חברים של כרמי מהקולג׳ שלה שגרים בניו יורק, בערב אכלנו במסעדה איתם ועם בן דוד של כרמי שגם גר פה, ובסוף ישנו אצל אחד מהחברים שלה שיש לו חדר כזה שהוא משכיר לתיירים, אז היה אירוח ברמה גבוהה ביותר בברוקלין! אסור היה לצלם בסיור (מוזר...) ובגלל המבנה הצפוף של הרחובות במנהטן היה קצת קשה לצלם את הבניינים, אז יש רק תמונה של פארק וושינגטון שנמצא במרכז הקמפוס. Scores: 🏢⛪️ 7 :: בניינים יפים ומרשימים, דומים בסגנון לשאר העיר ניו יורק... 🌳🌲 5 :: יש את פארק וושינגטון שהקמפוס בגדול נמצא סביבה, אבל זה פארק עירוני, לא נורא גדול, ופה בערך נגמר הירוק והצומח. שאר הקמפוס זה פשוט בניינים. 💻 🏠 6 :: שייך למבנה למדעים, עוד בניין בקמפוס, לא משהו מיוחד. 💻 📋 8.5 :: יש בהחלט הרבה קורסים לבחור מהם (למשל יש קורס תכנות לאייפון שלא קורה בהרבה בתי ספר) אבל לא המון דרכים לשלב התמחויות מעניינות.

[izapziza]

Drexel University

 היום נסענו עם ההורים של כרמי לפילדלפיה לראות את דרקסל. לצערי לא היה סיור רשמי או ראיון, אז פשוט הלכנו למשרד הרשמה (admissions) לדבר איתם ואז הלכתי לפקולטה למדעי המחשב לדבר שם עם מישהו על התכנית עצמה. גילנו שבדרקסל יש מגבלה קצת מוזרה. מי שסיים לימודי תיכון לפני יותר משנתיים פשוט לא יכול להרשם לבית הספר לתואר רגיל, אלא רק כ״החלפת בית ספר״ (transfer student), ואז יש 2 עניינים: אחד, כל המבחני קבלה והציוני בגרות ממש לא מעניינים (שזה טוב ליהודים), שתיים, אני חייב להגיע עם מינימום 24 נק׳ קרדיט שאני יכול להעביר (פחות טוב...). ניסנו לבדוק איתם אם הקורס שלי בג׳ון ברייס יכול להחשב כנקודות אבל הם עוד לא יודעים ויצטרכו לחזור אלינו עם זה (יש לי אפעס הרגשה שלא...), וכל השאר אני אצטרך לעשות באונ׳ הפתוחה כנראה (שאת זה הם מיד ידעו להגיד לי שהם מכבדים). אני אוכל אולי ״לאתגר״ קורסים של מדעי המחשב בפתוחה ולקבל כמה נקודות בקלות (״לאתגר״ קורס זה אומר להרשם לקורס כרגיל ומיד לעשות את המבחן הסופי ולקבל ציון בקורס ואת הקרדיט רק על סמך המבחן הזה), ואז לעשות עוד כמה קורסים ואולי איכשהו לאסוף כמה נקודות, אבל זה לא יהיה פשוט... מה שכן - דרקסל זה בתוך פילדלפיה שזה המיקום הכי טוב שיכול להיות, ויש להם תכנית שהיא בדיוק בול מה שאני מחפש (שזה מדעי המחשב עם שילוב של תכנון ועיצוב ממשק משתמש ותקשורת בין מחשב למשתמש). בנוסף זה נראה שהם דווקא ממש התלהבו ממני ויש להם סיוע כלכלי לסטודנטים בינ״ל גם כאלה שעושים ״החלפה״... אני מניח שזה תלוי גם בהאם ג׳ון ברייס יכל לחשב לי כנקודות וגם ביכולת שלי ״לאתגר״ קורסים בפתוחה ולעשות עוד כמה שיתנו לי יחסית הרבה נקודות בלי המון עבודה... (כל מיני דברים של תכנות שאני יכול לעשות בקלות יחסית). התכנית שהתלהבתי ממנה נקראית Human Computer Interaction והיא אמנם בעיקר מדעי המחשב ונותנת בסוף תואר BsC אבל מכילה גם נגיעה בעיצוב ואומנות מהזווית של עיצוב ��משק ועיצוב תכנה וגם קצת פסיכולוגיה מהזווית של יצירת תוכנה שמעבירה תוכן באופן ברור ונוח לאנשים שמשתמשים בה... בגדול זה בדיוק מה שמעניין אותי ובדיוק מה שאני מחפש ללמוד וזה ממש נחמד שיש להם תכנית ייעודית שהיא בדיוק זה... חוץ מדרקסל בית ספר היחיד שגם נותן תכנית דומה זה קרנגי מלון, והם כזכור לא נותנים שום סיוע כלכלי לסטודנטים בינ״ל וגם נמצאים בפיסטבורג שזה באמצע שומקום בקצה פנסילבניה מרחק חמש שעות נסיעה מההורים של כרמי... 

Scores: 

🏢⛪️ 8 :: מבחוץ נחמד מאד, מבפנים המבנה הראשי ממש יפה, השאר כנראה כרגיל

🌳🌲 6 :: הקמפוס די מרגיש כמו איזור עירוני, יפה אמנם ועם דשא וספספלים וכו אבל הקמפוס ממש מפוזר בתוך העיר בין רחובות

 💻 🏠 8 :: מבנה יעודי למחלקה למדעי המחשב שזה בתוך טוב ונחמד... המבנה עצמו לא מיוחד או משהו

 💻 📋 9 :: הרבה תוכניות שונות והמון קורסים לבחור מהם. מציעים בדיוק את התכנית של מה שאני מחפש ורוצה ללמוד בתוך התחום של מדעי המחשב

[izapziza]

סיור בתמונות: 1-2: אחרי שהיינו בקרנגי ביום חמישי פגשנו את ההורים של כרמי שנסעו עד לפיטסבורג כדי לבלות איתנו ולאסוף אותנו הביתה. ישנו שם ולמחרת הלכנו לקתדרלה עם 40 קומות ששייכת לאונ׳ פיטסבורג והפכה לבניין ללימודים בשביל הסטודנטים. בחלל המרכזי מפוזרים שולחנות ועזרות והסטודנטים יושבים שם ללמוד, בנוסף כל חדר בקתדרלה (יש המון) מעוצב בסגנון של מדינה אחרת בעולם. בוב היה פעם אמן ברזל והייתה לו הזדמנות להכין משהו לחדר ״אירלנד״, אז הלכנו לראות מה הוא עשה שם (זה היה לפני בערך 30 שנה, אבל זה כנראה ישאר שם עוד הרבה). 3: אחרי זה יצאנו לטייל בפארק מחוץ לקתדרלה וכרמי ליטפה דבורים (גם אני הצלחתי ללטף אחת!) 4 (אני): ביום ראשון היינו ב״פסטיבל הדבורים והדבש״ בפילדלפיה ואני החזקתי דבורה זכר (אז אין לו עוקץ...), היה נחמד וטעים! 5: אתמול הייתי לי ישיבה קצרה בפן על התכניות השונות שלהם לתואר במדעי המחשב, אחרי זה אני וכרמי ואנשי הלכנו לטייל בנמל של פילדלפיה (שכמו בתל אביב גם פה עשו מזה משהו תיירותי חמוד...). הצטלמנו על הכסא הענק שכולם מצטלמים עליו ואז מצאנו ערסלים ונרדמנו בגדול... 6: אם במקרה שכחתם - זאת המרפסת בבית ההורים של כרמי - וזה הנוף הנשקף ממנה...