ash-writes-stuff

[ash-writes-stuff]

Ben Shapiro Writing an Email - an Epic Tale

"Okay, it's one simple email, you can do it Ben, your wife is a doctor." Ben said as he bagan to type in his Thinkpad X270 laptop.

To whom it may offend,

"Ah no!" Exclaimed Ben, "it's reads as way too desperate..." Ben attempted to mash the backspace button to erase his numerous mistakes, but accidentally backed out of the Gmail website all the way back to a YouTube video named "Ben Shapiro DISINTEGRATES snowflake until they're REDUCED TO MERE ATOMS with his PARTICAL EXALERATOR POWERD RAYGUN." He briefly paused to wonder how many pages back he went, trying to decipher when in the last 18 hours he saw the video before him, as he spent all of them seeing clips of himself to gather up the confidence to write an email.

After 4 more hours of procrastinating on YouTube, Ben finally got back to writing the email

Dear liberals,

If I'm wrong about something, then why does my doctor say my brain is so big? Attached is factual proof from a doctor, (not my wife, which is also a doctor) and as you would agree that facts and logic don't care about your feelings, you will no longer be able to deny that I am extremely intelligent.

Sincerely,

Ben Shapiro, MD('s husband)

He began looking through the files of his old laptop, it taking hours to load each folder, the computer seemingly begging for mercy as each it loads more and more folder filled to the brim with clips of the times Ben was victorious in debates with young collage students. Finally, he found what he was looking for in a folder filled with different photos of Andrew Niel with badly scribbled edits mocking him.

"I should really get to organizing my files by the dwey decimal system sometime soon..." He paused for a second "But not now. Now is the time to destroy those peaky snowflakes once and for all."

Ben dragged a scanned PDF of a diagnosis for a cancerous brain tumor he got a few days back from a medical professional into Internet Explorer, and after the browser opened the PDF instead of attaching it, and Ben going back and rewriting the email, (not aware of the draft folder) he finally wrote the recipient: liberals@gmail.com.

Shapiro hit the send button with great enthusiasm, not before CCing his doctor wife who is a doctor so she could be proud of him for finally sending an email. But he immediately got a response. The email bounced. He didn't understand, the liberals must have a shared email address, otherwise how would they plan their agenda on a Google Docs? He was devistated, crying on the floor in a fetal position. He tried to get back up, but couldn't. Ben started to feel weird, like the world was made of jelly. He couldn't move. His vision going black.

The next day, Fox News held a segment about the recent passing of renouned internet celebraty Ben Shapiro, who died after an intercontinental ballistic tweet sent by the liberal snowflakes has inflicted him with cancel culture. (aka terminal brain cancer)

It is said (by Alex Jones) that the whole nation wept that day. But some whisper of a dark street corner where cheers could be heard. In that street corner, a local folk legend claims, lays the remains of a bus.

[ash-writes-stuff]

אז כזה כתבתי משהו לכבוד ראש השנה, מוזמנים להתכבד!

ארץ זבת חלב ודבש

אני גדלתי עם משפחה… קשוחה. מעבר להורים שלי, היה את המשפחה המורחבת; דודים ודודות, סבים וסבתות. בדיוק כמו ההורים, מבחוץ הם היו נראים כמו אחלה אנשים, אבל מקרוב לכל אחד מהם יש דברים שגרמו לי להרגיש מאוד לא בנוח. היה את ההערות של סבתא שלי על אוכל, וזה שהיא דחפה לי הרבה ממנו, היה את הוויכוחים הפוליטיים שהתדרדרו לצעקות, היה את האי נוחות אם זה שלא הייתי מחוץ לארון לחלקם, ואלה שכן הייתי מחוץ לארון אליהם זה לא היה מרצוני. לכן תמיד שנאתי חגים. כל היום לנקות ולסדר, וכל זה בשביל ארוחה ארוכה עם הרבה אי נוחות. אז היום, בערב ראש השנה, בארוחת חג הראשונה אחרי שברחתי מהבית של ההורים ואני בקושי בקשר איתם, למה זה גורם לי להרגיש כל כך רע לדעת שהארוחה הזאת מתקיימת?

כדי להבין את זה, אולי יעזור להסתכל על דוגמא דומה, וברוח החג, בואו נסתכל על בני ישראל כשהם התחילו לעלות לארץ בסוף הגלות. אתם בטח נזכרים בחפירות משיעור היסטוריה על כמה עם ישראל התגעגע לארץ הקודש, וכמה הם רק רצו לחזור, וזה נכון, אבל לא מדובר פה על עם ישראל כקבוצה, מדובר פה על בני ישראל, כאנשים נפרדים. כשבני ישראל התחילו לעלות לארץ בסוף המאה ה-19, האנשים שעלו לעולם לא ראו את ישראל בעיניהם, וגם לא ההורים שלהם או אפילו ההורים שלהם. הם רק שמעו סיפורים כמעט אוטופיים על "ארץ זבת חלב ודבש", ולמרות שכן אימנו את רובם לפני העליה למשהו הרבה פחות אידיאלי, יש לי הרגשה שזה מה שנכנס להם לראש. הסיבה לכך היא שכמו שאמרו לנו בעוד חפירה בשיעור היסטוריה: המצב של היהודים בגולה לא היה מדהים, בלשון המעטה. הם סבלו מאנטישמיות, כל דבר מגידופים ונידויים עד אלימות ופוגרומים, אז כשסיפרו להם מגיל צעיר על ארץ זבת חלב ודבש, זה נשאר. איזשהו ג�� עדן שיציל אותם מהגיהנום עלי אדמות! אבל כאשר הם הגיעו לארץ הקודש סוף סוף, זה לא היה מושלם. היה הרבה קשיים, והם הבינו שהם לא יעלמו בקרוב. ואפילו אם לא היה את הקשיים בגולה גם בארץ הקודש, שזה לא בטוח בכלל, זה לא היה מושלם. זה לא היה הגן עדן שהם דמיינו בתור הגאולה שלהם.

בנוסף לכך, אפילו שהיה נוראי בגולה, שם היו החיים שלהם. המשפחה, החברים, הסביבה המוכרת, זה היה המציאות שלהם מלידה, לטוב ולרע. הם היו צריכים לעזוב את מה שהם הכירו מלידה, ואפילו אם זה היה לטובה, לבני אדם מאוד קשה לשנות משמעותית את המציאות שלהם. לכן, אני מאמינה שהגעגוע לגולה היה מאוד נפוץ בקרב העולים, גם מהאכזבה, אבל גם פשוט מגעגוע לחיים שהם הכירו.

אז למה אני אני מרגישה כל כך רע מזה שאני לא בארוחת החג? כי אפילו שסבלתי שם, זה מה שהכרתי, ואני מתגעגעת לחיים המוכרים