amazing-beautiful-blog

[amazing-beautiful-blog]

דבר תורה בחסות תיקים לספר תורה

מצב דומה הוא יום הכפורים שאנו מתנהגים כמלאכים והשאלה נשאלת האם כך צרי ך להראות יהודי, בודאי שלא, אלא שכך היא המידה שבזמנים מיוחדים יאות לנהוג בקיצוניות כד י לשמור על האיזון. [כמובן זה רובד אחד בלבד בענין יוה״כ.] ומה נפלא שהמצה נקראת בלשון חז״ל ׳נהמא דאסוותא׳ [- לחם הרפואה] , ובדקדוק רב, שכשם שסמי הרפואה אין להתמיד ליטלם, משום שאינם המאכל ה•

בחסות תיקים לספר תורה

חידות עולם הטבעי, וכוחם יפה רק לתקן את הקלקול עד שיוכל האדם לשוב ללחם חוק ו הרגיל, כך הוא ענינה של המצה שאיננה המאכל של אדם בעולם הזה, רק לפרק זמן מסויים בגדר של ׳תרופה׳. החמץ - תאוה או גאוה ד ידוע ומפורסם אצל כל הבא בשערי החג כי החמץ רומז אל היצר הרע - השאור שבעיסה. והנה בבואנו להגדיר באיזה סוג יצר הרע מדובר נתקלים אנו בכמה פנים שונות. מצד אחד החמץ התופח מסמל את הגאוה וההתנשאות, ומצד שני, בהיותו מוטעם וערב לחיך מסמל הוא את התאוה והנטייה הגופנית (כדביאר בדרך ה׳ ח״ד פ״ח). האם שני המהלכים בלתי קשורים? שנינו בנדרים דף ט׳ ע״א - מעשה בנזיר מן הדרום שבא אל שמעון הצדיק ובקש להקריב אשם נזיר טמא. בתשובה לשאלה מה ראה על כך לידור נזירות ולהשחית שערו הנאה, ענה: ״רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם אמרתי לו רשע למה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים!״ כשנתבונן במשא ומתן שהיה לו עם יצרו נמצא דב ר מענין: בעקבות הגילוי שהוא יפה-תואר מפתה אותו יצה״ר של תאוה(כמו שביארו הראשונים את הפיתוי עי׳ רש״י נזיר ד: ובספר לקט ראשונים נדרים שם), א״כ מדוע תגובת־ הנגד של הרועה היא ״עד מתי אתה מתגאה״? ״עד מתי אתה מתאוה״ הוה ליה למימר! היסוד שרואים כאן הוא ברור - הגאוה היא שורש העבירות התאווניות. הסבר הענין הוא כך: מפורסמים דבריו של ראב״ע אודות איסור לא תחמוד שיסוד הדבר הוא שכפרי אינו חומד את בת המלך באשר הוא מבין שאין היא חידות עולם כלל בתחומו, כך צריך כל אדם להתיחס לרכושו של חבית, שהוא מופקע ממנ ו ואין שייך כלל שיחמדנו. נקח מהלך זה ונתרגמנו מן הפרטיות לכלליות, מן אדם וחבירו לאדם ועולמו. העולם כולו של הקב״ה הוא - ״לה׳ הארץ ומלואה״, אדם המסתובב בעולם וחומד לו תענוגים וגריפת ממון, כנראה שאינו מכיר שיש אדון לעולם ועל כן רואה כמובן מאליו וטבעי לחמוד את כל טוב העולם. וברובד יותר עמוק: השאלה היא מה הציר המרכזי סביבו הכל סובב, האם זהו הבורא או שזה ה׳אני׳. והבעל-גאוה [סתם אדם בעל גאוה הוא(עלי שור ח״א קיג, ע״ש)] באופן טבעי ניגש לכל דבר בהשקפה שהוא במרכז, והביטוי העיקרי של גאוה זו היא הרצון הכללי של החיים - לענג את גופו. ואת הכל מעצבים סביב מטרה זו. אותו רועה הבין שהגערה שגוערים ביצר התאוה(עי׳ רבינו יונה בשע״ת א׳ אות י״א ״ולא מהרו לגעור בים התאוה ויחרב״) - אם רוצים שתהיה גערה בשורשו ויסודו של היצר - היא ״עד מתי אתה מתגאה בעולם שאינו שלך״, דע שזהו עולמו של הקב״ה והוא המרכז והכל טפל אליו ועל כן איזה טעם יש לעשות למטרה את העינוג העצמי. עוד רואים את הקשר בפסוק - ״וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית כסית ותשכח ק־ל מחוללך״ (היא גאוה ד״השמר לך פן תשכח את ה״א״ ה��א אזהרה לגסי הרוח) ההתעסקות ברדיפת התענוגים הביאה לגאוה ושכחת השי״ת. ואע״ג שלכאו ׳ צריך להיות מהלך הפוך שהגאוה מאפשרת ומביאה את התאוה אין זו קושיא שידוע שבמהלכים רוחניים הדברים הם דו כיווניים וגם מה שמעיקרא דדינא הוא תוצאה ולא סיבה יכול להוות סיבה המולידה את הסיבה השרשית וחוזר חלילה במעגל שלא נגמר. במצרים חברו שתי התופעות האלה גם יחד, מצרים היו מצוינים בגאוה עד כדי שנקרא שמם בנביא ״רהב״, ופרעה הוא ״התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו

מי שצריך תיקים לספר תורה

חידות עולם האומר לי יאורי ואני עשיתיני׳׳. כמו״ב מצינו שהיו מושחתים ביותר בתאוה ועליהם נאמר בשר חמורים בשרם, ועיין גם בתו״ב אחרי מות(פרשתא ט׳ ג׳) - מניו שלא היתה אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים ת״ל כמעשה ארץ מצרים לא תעשו. ובחג המצות בו אנו מתנתקים יותר ויותר מטומאת מצרים נמנעים מאכילת חמץ המסמל את הגאוה והתאוה גם יחד, וכפי שנתבאר יש קשר ביניהם, ויש להטעים את הדברים שכן הוא ממש במשל - שהטעם הטוב של החמץ נובע כתוצאה מן התפיחה וההתנשאות, וזהו ממש כדוגמת המהלך שהוסבר שהגאוה היא השקפת עולם שנותנת חשק וטעם לטיפוח האני הגופני ומאידך החי בהשקפה הנכונה על העולם ומכיר שמרכז הכל הוא הבורא חי העולמים אין לו טעם ברדיפת התאוה. מפני מה נענש אברהם וירדו בניו למצרים הגמ׳(נדרים לב, א) מונה ג׳ שיטות מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בני ו למצרים. נראה למצוא בס״ד היכן בתוכן גאולת מצרים תוקנו שלושת הפגמים. א. מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנא׳ וירק את חניכיו ילידי ביתו. התיקון: ״יצאו כל צבאות ה׳ מארץ מצרים״. על ידי שפדה ה׳ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו קנה אותם להיות חייליו, ובזה בא אל תיקון הפגם שבגיוס תלמידי חכמים למלחמה, שהיה בזה חסרון בהכרה כי החכמים צבא ה׳ המה ולא יאות לבטלם ממלחמתה של תורה, ובעקבות גאולת מצרים כל ישראל מקבלים שם של חיילים בצבא ה׳. ח חידות עולם ב. מפני שהפריז על מדותיו של הקב״ה [שהרבה להרהר אחר מדותיו של הקב״ה. ר״ן], שנא׳ במה אדע כי אירשנה. התיקון; ״ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה׳ המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים״. תכלית הגאולה - הידיעה כי יד ה׳ עשתה לנו כל זאת. ובזה בא אל תיקון הפגם שבשאלת ״במה אדע״ שתחת הדע ת הזו שאינה נצרכת באה הדעת הנרצית. ובאופן פשוט התיקון היה כשישראל הלכו אחרי הקב״ה אל המדבר כמעט ללא צידה לדרך ובטחו בו ולא הרהרו אחריו, כאותם בני אדם שמשימים עצמם כבהמה ומבטלים דעתם והולכים אחרי ה׳ בתמימות. ג. שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנא׳ ״תן לי ה��פש והרכוש קח לך״. התיקון: ״וגם ערב רב עלה אתם״^ . רש״י - תערובת אומות של גרים. א״נ: עצם הדבר שכלל ישראל קבלו על עצמם להיות עם ה׳ הוא הכנסתם תחת כנפי השכינה. זכירת יצ״מ בליל פסח לעומת זכירת כל השנה ברור שההבדל הוא זה: בכל השנה אנו מזכירים את העובדה שאנו גאולים ממצרים ומזכירים לעצמנו המעלות שזכינו להן מכח היציאה. אמנם בליל הסד ר אנו עוסקים במעשה היציאה עצמו, כמו מתחולל לנגד עינינו. ויבואר ע״פ משל לשר שמצא חן בעיני המלך עד שהחליט המלך לערוך טקס גדול במעמד כל בני המדינה ואז יעניק לו את טבעתו ויעשהו למשנה למלך. ומני אז והלאה היה אותו שר שהפך למשנה למלך מזכיר לעצמו מידי יום ביומו את ואף שהערב רב עשו הרבה דברים שליליים, נראה פשוט שמזה שמשה רבינו קיבל אותם ודאי יש בזה גם מהלך של תיקון. ט׳

[amazing-beautiful-blog]

- הזריזות המושלמת - זוהר מתוק מדבש

חידות עולם לימדנו בזה, כי הזריזות המושלמת היא מעבר לאפשרי בעולם הזה בעוד האדם מלובש בגוף חומרי, ואי אפשר לזכות בה עתה בשלמות אלא יתננה לו הבורא במתנה לעתיד חלף עבודתו. ולפי דברי המהר״ל מתפרשים הדברים, שבעוד האדם נמצא בתוך העולם החומרי המוגבל, אי אפשר להפקיע את המצוה לגמרי מתוך עולם הזמן והגבול, שהרי סוף סוף היא נעשית כאן בכלים של עולם הזה. אמנם אין המניעה מצד העולם בלבד, שהרי מבואר בדברי המסילת ישרים שגם לעתיד לבא לא יהא בכח האדם לזכות אל הזריזות, הגם שהעולם אז כב ר יתוקן, ומוכרח שיקבלנה מאת ה׳ במתנה חלף עבודתו. טעם הדבר, כי עצם הדבר שאדם הוא ׳נברא׳, ולא משנה באיזה עולם הוא נמצא, מעמיד אותו בצל הגבולות. הזריזות הגמורה היא מידה אלוקית, אשר על כן אין הדבר יכול לצמוח מתוך האדם ועבודתו, מוכרח שיושפע עליו מלמעלה. שאור שבעיסה

בחסות זוהר מתוק מדבש הדבר תמוה לכאורה, עד-כמה שבפסח החמץ משל להיצר הרע, ומתועב ומורחק כ״כ עד שאסור אף במשהו ועונשו כרת, היה מן ההגיון שגם בכל ימות השנה יהא אליו יחס שלילי ודוחה, ולפחות היינו חושבים למצוא כי ממיד ת חסידות להנזר ממנו תמיד, ואינו כן, ואדרבה החמץ תופס מקום חשוב בקיום הרבה מצוות. זכינו לביאור בזה מפי הרמח״ל(דרך ה׳ ח״ד פרק ח׳): ״ולענין זה (שביציאת מצרים נבדלו ישראל ונטהרס נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה. והיינו, כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה חידות עולם באדם, וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החוק הראו י באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטי ה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר ונטיה החמרית, והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה ראו י שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם.״

מי שרוצה זוהר מתוק מדבש ניתן להשיג למדנו מדבריו כי להיות במצב של ׳מצה׳ איננו צורת האדם הנרצית. כי הרי לשם כך הוא נברא - להיות בעל גוף, המתהלך בעולם חומרי אשר רבים ב ו המרחיקים אותו מהטוב - הם התאוות החמריות, עד שיימצא במלחמה חזקה, ובה ייבחן אם בן חיל הוא הראוי לגמול. אך א״כ מה הטעם בציווי התורה על איסור חמץ בפסח? התשובה היא - אם היה ניתן לשמור על השיקול הדק, מה טוב, אלא שסוף סוף המצב אינו שקול כ י הגוף כוחו רב למשוך ולפתות, ונמצא האיזון מופר. אי-לכך ראתה התורה לנכון שלמשך שבוע ימים בכל שנה נחיה בניתוק מוחלט מכל ריח של יצר ונטייה חומרית ועל ידי זה יישמר האיזון הנכון בשאר ימות השנה. וכנראה על דר ך הדרכת הרמב״ם בהל׳ דעות שכדי להגיע לשביל הזהב צריך לפעמים להטות לצ ד אחד.

[amazing-beautiful-blog]

חג המצות

המצה היא בנין-אב לענין הזריזות בכל המצוות כמו שדרשו חז״ל: ״ושמרתם את המצות״ - מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. הזריזות הנדרשת באפיית המצה היא כזו שאם אך יש עצלות כל־דהו מעבר לגבול, לא שמפסידים איזו מעלה, אלא המצה מחמיצה ונפטלת. א״כ הוא הדין א חידות עולם שזהו ענין הזריזות בכל המצוות, שאין הדבר מעלה ותוספת בלבד אלא שבלעדי הזריזות המצוה נפגמת, נהרסת. והדברים טעונים ביאור, שכן במבט פשוט אנו רואים את הזריזות כמעלה של שלימות, ולא כדבר המעכב. והאיר עינינו בזה המהר״ל(גור אריה שמות פרק יב אות מב): ״...מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב״ה ולא הספיק עיסתם להחמיץ, ומאחר שנגלה עליהם ממ״ה אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח גדול עד שאין כאן עיכוב. והענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדרגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה שאין מחמיצין את המצה להודיע כי פעולת השי׳׳ת בלי זמן כלל. ואף מצות אלקים שהיא דבר השם ׳הבא לידך אל תחמיצנה׳ כי דבר ה׳ הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן. לא כמו דברים של חול שם גשמים שהם תחת הזמ ן נתונים, אבל אלו דברים אינם תחת הזמן, וצריך לעשות אותם מיד. ואם הוא מחמיץ את המצוה פוגם את המצוה כאילו היתה דבר שהוא תחת הזמן״. ונראה בביאור דבריו: ׳זמן׳ הוא מלשון הזמנה, כלומר מציאות ה׳זמן׳ היא דבר המאפשר תהליכים; מעבר משלב לשלב, מסיבה למסובב. כל צורה זו של ׳תהליכים׳ נובעת מחסרון של הגשמיות. דברים רוחניים שכליים צריכים לצאת לפועל בלי שום עיכוב, בלי ׳תהליך׳, כי כשהאמת מחייבת שכך צריך להיות הרי מיד נהיה הדבר, המציאות מחייבת את עצמה. דברים גשמיים הינם במקרה , כלומר שהסיבה שלהם נמצאת מחוץ להם, ולכן דרוש תהליך של סיבה ומסובב עד שיוצאים לפועל, אולם דברים שכליים ורוחניים אינם תלויים במשהו אחר, חידות עולם כי הם חלק מתמונת העולם ׳בעצם׳ אשר לא נזקק לסיבה אחרת, רק הוא הסיבה של עצמו. וכך היא כל מצוה, שכיון שהינה דבר ה׳ הרי שזאת האמת בעצמה, ודיו האמת להיות בפועל מיד. אם נעשות המצוות בשיהוי מוכנסות הן בזה אל תוך מערכת הזמן ונאסרות בזיקי הגבולות של הדברים החומריים, וזהו חילול הקודש, ומוחמצת המצוה. אמנם כאשר נעשית בזריזות הרי בזה מופקעת מכל ל המעשים הפשוטים הנעשים במסגרת העולם ומגבלותיו, ומועמדת בכלל ענינים אלוקיים שכליים שמחייבים את עצמם ונעשים מיד. ופנים נוספות יש כאן. כשאדם משתהה בקיום מצוה, הרי זה משום שהוא ׳עסוק׳ בענינים אחרים, ולכשיתפנה מהם יפנה אל קיום המצוה. בזה הוא מעמיד את המצוה בשורה אחת עם שאר עניני העולם, שעליה להמתין עד שיגיע התור שלה. בזה הוא מחמיץ אותה, כי טהרת המצוה היא כשהיחס אליה כדבר אלקי מרומם מהמעשים הפשוטים, וזוהי קדושת המצוות(׳אשר קדשנו במצוותיו׳), שהמצוה אינה מעשה פשוט מכלל עניני העולם, איננה דפוס התנהגות, איננה ׳ענין דתי׳^, רק היא דבר אלקי נבדל, שמגיע אלינו מחוץ לעולמנו. משום כך ישנה ׳יראת מצוה׳ כמו שנאמר (משלי י״ג י״ג) ״וירא מצוה היא ישולם״, זהו אדם היודע את מקו ר המצוה ומכיר בקדושתה, ועל כן נרתע לאחוריו מפני המצוה עצמה^. גם בדברי המסילת ישרים אנו רואים התיחסות מיוחדת לזריזות (פרק ז׳) - ״כי הזריזות היא מידת שלימות גדול אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה, ומי שמתגבר ותופש בה כל מה שיוכל, הנה לעתיד לבא יזכה לה באמת אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו חלף מה שהשתדל אחריה בזמן עבודתו.״ לעומת זאת ה׳דת׳ של אומות העולם היא רק שלב בהתפתחות הרוח האנושית. ראה כוזר י (תחילת מאמר א׳), פי׳ התורה לרש״ר הירש(תחילת ויקרא) ועלי שור(ח״א עמ׳ צו). ^ וכן מצינו לאידך גיסא, שכלפי חטאים יש ״יראת חטא״ שהינה יראה מפני החטא עצמו וכדביאר המס״י פכ״ד.