#סרטי שואה

[psychologeek]

🚨🚨 תזכורת-🚨🚨

ב10 בבוקר תהיה צפירה.

הרבה חניות (כולל קניונים וכאלה) לא יהיו פתוחים עד הערב.

אם אין לכם איפה, יש תמיד את השידור הישיר של טקס יום השואה המרכזי בכאן 11

יש את האתר של זיכרון בסלון. לא יודעת אם ניתן עדיין להתארח, אבל אין מה להפסיד.

סרטים מומלצים:

אסתיר פניי

מסע תיעודי אל נקודת המפגש שבין האמונה היהודית למאורעות השואה. בזכות סיפורו של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג,שחווה חורבן אישי והצליח לשקם את חייו ואת קהילתו, אנו זוכים להצצה אל ההתמודדות של הקהילה החרדית עם השואה

אירופה, אירופה (מסתבר שזה סרט?!)

כתבתי על זה בעבר, בקטגוריית "ספרים שקראתי כילדה ומה ?!?!" (טריגר פגיעה מינית. בספר יותר מהסרט.)

התנגדות/Defiance (אדוארד זוויק)

מה שמרגש אותי כל שנה, והסיבה שראיתי את הסרט הזה עשרות פעמי��, היא הדרך שבה הוא מתמודד עם המורכבויות שגדלתי לשמוע ולקרוא עליהן: זה לא רק "יהודים כקורבנות", או "חיילים". זה לא סיפור של אנשים בודדים. כלומר, זה כן - זה סיפורם של האחים ביילסקי - אבל זה בעיקר סיפור של קהילה.

אנשים בונים קהילה בונים אנשים.

יש התייחסות לסוגיות לא פשוטות. הריון, דת, פגיעה - והכל תוך כדי הגנה ויצירה של קהילה.

יש בזה משהו מאוד מאוד יהודי.

(כן, גם בכומר.)

וכמובן, כי איך אפשר בלי:

כתבות מומלצות (דור ראשון ושני) :

האובדן בסיפור היהודי לאורך 80 שנה שזור בתוך אותה משפחה: "לסבא שלי, יצחק בראון מצ׳נסטוחובה פולין, היו 7 ילדים", מספרת אופירה עזריאלי. "עשרות בני משפחת בראון נספו בשואה, פרט לשניים מילדיו שעזבו את פולין כאשר עלה היטלר לשילטון ורוח הנאציזם נשבה באירופה. חנה ובעלה עזבו לארה״ב ומשה ופולה עם שלושת ילדיהם עזבו לארץ ישראל״. עזריאלי, דור שני לשני שורדי אושוויץ, לקחה על עצמה כשליחות חייה לדבר שואה בכל יום בשנה, ומעבירה הרצאות על השואה בארץ ובעולם. "הנכד של סבא יצחק בראון, שנקרא בדיוק כמוהו, יצחק בראון, נהרג בגיל 19 במלחמת השחרור, בקרב על קיבוץ חולתה. הנינה של סבא יצחק בראון, יובל בר-און (שם המשפחה עוברת מבראון), נרצחה בגיל 25, ב-7 באוקטובר, במסיבת נובה ליד קיבוץ רעים. 80 שנה של ההיסטוריה היהודית שלנו, של כאב ואובדן, צועדות בד בבד לצד ההיסטוריה המשפחתית שלנו".

(מתוך כתבה על "זיכרון אחרי האסון")

החתול השחור בסלון שלי השנה כשהגויים שרפו את העיירה בפעם השלישית אמא של סבתא שלי הכניסה לבית חתול שחור. היא ידעה שלגויים קל לשרוף יהודים, אבל להעלות חתול שחור באש לא יעזו.

"סיפורים על החזקת דלת הממ"ד מחזירים אותי למחבוא בשואה" המיזם "נקודת מבט" של עמותת משקפיים ורודות מחבר בין שורדי שואה לניצולי 7 באוקטובר. שרון שגב מבארי, ושורדת השואה חוה ניסימוב, מספרות על ההישרדות בבית בבארי שהועלה באש ע"י מחבלים, על הסיוטים מתקופת השואה שהעירו זוועות הטבח - ועל האשמה שדווקא הן ניצלו.

"השואה האמיתית שלי זה עכשיו - מאז שעומר נמצא בעזה הפכתי לאדם אחר": צילי וונקרט, סבתו ניצולת השואה של עומר וונקרט שחטוף בעזה, שיתפה את @mayarachlin ו-@eliorlevy בכאב ובקשיים בעקבות חטיפתו של הנכד האהוב

"חול המועד פסח, יום שלישי, ארבע אחר הצוהריים. כולם הוצאו מהבתים לכיכר השוק. הגרמנים בחרו זקנים וילדים לצד ימין, ושמאלה הועברו הגברים והנשים, הצעירים והבריאים. אחרי שכבר נבחרו, כולנו עמדנו, והגרמנים דחפו את הזקנים עם הילדים עד לתחנת הרכבת. בהם היו אימך היקרה, אחותך וילדיה. מי שהחזיקה ילד, גם אם הייתה צעירה, הלכה לתחנה. מי שלא היה מסוגל ללכת מהר, ירו בו במקום. ירו באימהות שהחזיקו ילדים בידיים. מבית הספר ועד לתחנה הרכבת שכבו למעלה מ-800 יהודים ירויים. בלילה ציוו הגרמנים שמועצת היהודים תאסוף את המתים ותקבור אותם. כל הלילה קברו מתים, 20, 30, בקבר אחד".

[naamarak]

עוד סרט שואה, עוד תפקיד של דניאל ברוהל בסדרת “נאצים מפחידים, עוזריהם וקרובי משפחתם”, עוד שחקנית הוליוודית שמנסה לעשות מבטא אירופאי. “אשתו של שומר גן החיות” גנרי לאללה אבל בכיתי בו המון

וגם: מילה וחצי על תופעת “הדמות הגאה של שרדינגר”

[naamarak]

Women In Gold - האישה בזהב

109 דקות, ארה”ב ובריטניה 2015, ביים סיימון קרטיס

השואה היא קודש הקודשים של החברה הישראלית, וגם הטאבו הגדול מכולם. סרטי שואה, בהתאם לכך, הם מוצר שחשיבותו הלאומית והחינוכית משמעותית מאשר איכותו האמנותית או הבידורית. זה נחמד שבמאי גדול מביים בכישרון סרט העוסק בשואה, אבל גם סרטים שרמתם הקולנועית פחותה מזו של “הפסנתרן” יזכו לאהדה ופגמיהם ייסלחו מיד. בתיכון הקרינו בפני השכבה שלי את “הבריחה מסוביבור”, סרט טלוויזיה שהוא לחלוטין לא דוגמה ומופת מבחינה אמנותית. זו הייתה אחת ההקרנות הכי סוערות שנכחתי בהן עד היום, כולל מחיאות כפיים וקריאות עידוד בכל פעם שיהודי הורג או מכה חייל נאצי.

במובן מסוים הסטנדרט הלאומי הנמוך והסלחני הזה גרם דווקא לסטנדרטים שלי לעלות. עיניים אובייקטיביות יותר אולי יכולות לסמן בעיות בסרט כמו “רשימות שינדלר”, אך כבוגרת מערכת החינוך הישראלית והמסעות לפולין שהיא מאדירה, אני מתקשה לדעת מתי הסרט באמת פגום ומתי זה סתם אנטי שמקורו במיאוס מדעת הרוב. אל הקרנת “האישה בזהב” כבר הגעתי עם ציפיות נמוכות מאוד. עוד פעם הלן מירן היא קשישה רצינית מדי שמתרככת בהדרגה? עוד סיפור שואה קל להבנה לקהל אמריקאי? התשובות הן “��ן, היא אכן קשישה אוסטרית חמור�� סבר שמסתירה רוך וחום” ו”כן, זה לגמרי זה”. אבל בכיתי בסרט הזה יותר משבכיתי בביקור באושוויץ. אני רצינית.

גם סרט שואה יכול להיות סרט היסטורי נחמד וזה הכל. העובדה שהסרט המסוים הזה עוסק בנושא “לא מהותי” משחררת אותו מהצורך להיות גדול מהחיים ומרגש עד כדי נפילה מהכיסא. מריה אלטמן, הדמות שמגלמת מירן, לא חוותה את זוועת המחנות, אבל איבדה רבים מבני משפחתה וחבריה וכמובן את מולדתה. משפחתה הייתה עשירה ומכובדת מאוד בקהילתה, ובין שלל נכסיה היה גם אוסף אמנות שהוחרם ע”י המשטר הנאצי וחלקו הגיע לידי הגלריה לאמנות בארמון בלוודר שבעיר וינה. הציור היקר ביותר לליבה היה דיוקן של דודתה האהובה, אדלה בלוך-באוואר, שצייר גוסטב קלימט הנודע. הציור זכה למעמד מיתי באוסטריה (תוך התעלמות משורשיו היהודיים), וכאשר אלטמן מגלה שהוקמה ועדה להשבת אמנות לבעליה החוקיים (והיהודים), היא מבינה שהגיעה שעתו של הדיוקן לשוב לידיה. סוג של צרת עולם ראשון, בסטנדרטים פוסט-שואתיים. 

ואכן, מדובר בסיפור קטן למדי. הזכרונות מאוסטריה מרוככים לעומת זוועות שכבר נראו בסרטי שואה גדולים יותר, וסיפור הבריחה של מריה ובעלה מאוסטריה היא אפילו סוחפת ומסעירה. בכלל, קטעי הפלאשבקים לצעירותה של אלטמן היו הקטעים האהובים עליי בסרט. כשמריה לא נזכרתה בילדותה המאושרת או באימת הכיבוש הנאצי, היא בונה את הקייס שלה נגד ממשלת אוסטריה לצד ריאן ריינולדס, בתפקיד עורך דין נטול כריזמה אבל חמודי. 

אף דמות בסרט לא מפתיעה או עמוקה במיוחד, אף אחד גם לא מרגיז באופן מיוחד. עורך הדין הצעיר נרתם למשימה השאפתנית בתחילה רק בגלל שווי הציור המדובר (ממש ממש הרבה כסף), אבל בהדרגה הוא מתחבר רגשית לשורשים היהודים-אוסטרים שלו ואפילו בוכה (בשירותים. כי גברים לא בוכים בפרהסיה). העיתונאי האוסטרי שהשניים מתיידדים איתו (דניאל ברוהל) מסתיר סוד משפחתי, כמה מפתיע. הקשישה הכועסת והמסוגרת תלמד להיפתח ואפילו תשוב לבקר במולדתה. עולם כמנהגו נוהג. גם בסיפור אין הפתעות, אלא אם כן הצלחתם להתחמק איכשהו מהדיווחים החדשותיים על הפרשה לפני כעשור. עם זאת, הכל עשוי מספיק יפה כדי שגם צינקינית שכמותי תוכל להתחבר רגשית לכל זה. הדמות המסקרנת ביותר בסרט היא דווקא אדלה מהציור. במעט דקותיה על המסך אנחנו רואים אותה כפי שראתה אותה האחיינית הצעירה שלה - אישה מרשימה ומיסתורית, עשירה ונאהבת שמסתירה לא מעט כאב מתחת לפני השטח. הייתי צופה בסרט שיספר לי עליה.

טוב: שיעור היסטוריה מסופר היטב

רע: ראוי לתואר “שואה-פליק”, וכנראה שזה לא מחמיא

פספוס או שהתחרפנתי? יכול להיות שבאחת הסצנות שבה שני הגיבורים נוסעים במכונית בלוס אנג’לס, מופיע שלט חוצות של שומרי הגלקסיה? 

גזר הדין: שואה ללבבות עדינ��ם ורכים במיוחד