#הלן מירן

[naamarak]

Women In Gold - האישה בזהב

109 דקות, ארה”ב ובריטניה 2015, ביים סיימון קרטיס

השואה היא קודש הקודשים של החברה הישראלית, וגם הטאבו הגדול מכולם. סרטי שואה, בהתאם לכך, הם מוצר שחשיבותו הלאומית והחינוכית משמעותית מאשר איכותו האמנותית או הבידורית. זה נחמד שבמאי גדול מביים בכישרון סרט העוסק בשואה, אבל גם סרטים שרמתם הקולנועית פחותה מזו של “הפסנתרן” יזכו לאהדה ופגמיהם ייסלחו מיד. בתיכון הקרינו בפני השכבה שלי את “הבריחה מסוביבור”, סרט טלוויזיה שהוא לחלוטין לא דוגמה ומופת מבחינה אמנותית. זו הייתה אחת ההקרנות הכי סוערות שנכחתי בהן עד היום, כולל מחיאות כפיים וקריאות עידוד בכל פעם שיהודי הורג או מכה חייל נאצי.

במובן מסוים הסטנדרט הלאומי הנמוך והסלחני הזה גרם דווקא לסטנדרטים שלי לעלות. עיניים אובייקטיביות יותר אולי יכולות לסמן בעיות בסרט כמו “רשימות שינדלר”, אך כבוגרת מערכת החינוך הישראלית והמסעות לפולין שהיא מאדירה, אני מתקשה לדעת מתי הסרט באמת פגום ומתי זה סתם אנטי שמקורו במיאוס מדעת הרוב. אל הקרנת “האישה בזהב” כבר הגעתי עם ציפיות נמוכות מאוד. עוד פעם הלן מירן היא קשישה רצינית מדי שמתרככת בהדרגה? עוד סיפור שואה קל להבנה לקהל אמריקאי? התשובות הן “כן, היא אכן קשישה אוסטרית חמורת סבר שמסתירה רוך וחום” ו”כן, זה לגמרי זה”. אבל בכיתי בסרט הזה יותר משבכיתי בביקור באושוויץ. אני רצינית.

גם סרט שואה יכול להיות סרט היסטורי נחמד וזה הכל. העובדה שהסרט המסוים הזה עוסק בנושא “לא מהותי” משחררת אותו מהצורך להיות גדול מהחיים ומרגש עד כדי נפילה מהכיסא. מריה אלטמן, הדמות שמגלמת מירן, לא חוותה את זוועת המחנות, אבל איבדה רבים מבני משפחתה וחבריה וכמובן את מולדתה. משפחתה הייתה עשירה ומכובדת מאוד בקהילתה, ובין שלל נכסיה היה גם אוסף אמנות שהוחרם ע”י המשטר הנאצי וחלקו הגיע לידי הגלריה לאמנות בארמון בלוודר שבעיר וינה. הציור היקר ביותר לליבה היה דיוקן של דודתה האהובה, אדלה בלוך-באוואר, שצייר גוסטב קלימט הנודע. הציור זכה למעמד מיתי באוסטריה (תוך התעלמות משורשיו היהודיים), וכאשר אלטמן מגלה שהוקמה ועדה להשבת אמנות לבעליה החוקיים (והיהודים), היא מבינה שהגיעה שעתו של הדיוקן לשוב לידיה. סוג של צרת עולם ראשון, בסטנדרטים פוסט-שואתיים. 

ואכן, מדובר בסיפור קטן למדי. הזכרונות מאוסטריה מרוככים לעומת זוועות שכבר נראו בסרטי שואה גדולים יותר, וסיפור הבריחה של מריה ובעלה מאוסטריה היא אפילו סוחפת ומסעירה. בכלל, קטעי הפלאשבקים לצעירותה של אלטמן היו הקטעים האהובים עליי בסרט. כשמריה לא נזכרתה בילדותה המאושרת או באימת הכיבוש הנאצי, היא בונה את הקייס שלה נגד ממשלת אוסטריה לצד ריאן ריינולדס, בתפקיד עורך דין נטול כריזמה אבל חמודי. 

אף דמות בסרט לא מפתיעה או עמוקה במיוחד, אף אחד גם לא מרגיז באופן מיוחד. עורך הדין הצעיר נרתם למשימה השאפתנית בתחילה רק בגלל שווי הציור המדובר (ממש ממש הרבה כסף), אבל בהדרגה הוא מתחבר רגשית לשורשים היהודים-אוסטרים שלו ואפילו בוכה (בשירותים. כי גברים לא בוכים בפרהסיה). העיתונאי האוסטרי שהשניים מתיידדים איתו (דניאל ברוהל) מסתיר סוד משפחתי, כמה מפתיע. הקשישה הכועסת והמסוגרת תלמד להיפתח ואפילו תשוב לבקר במולדתה. עולם כמנהגו נוהג. גם בסיפור אין הפתעות, אלא אם כן הצלחתם להתחמק איכשהו מהדיווחים החדשותיים על הפרשה לפני כעשור. עם זאת, הכל עשוי מספיק יפה כדי שגם צינקינית שכמותי תוכל להתחבר רגשית לכל זה. הדמות המסקרנת ביותר בסרט היא דווקא אדלה מהציור. במעט דקותיה על המסך אנחנו רואים אותה כפי שראתה אותה האחיינית הצעירה שלה - אישה מרשימה ומיסתורית, עשירה ונאהבת שמסתירה לא מעט כאב מתחת לפני השטח. הייתי צופה בסרט שיספר לי עליה.

טוב: שיעור היסטוריה מסופר היטב

רע: ראוי לתואר “שואה-פליק”, וכנראה שזה לא מחמיא

פספוס או שהתחרפנתי? יכול להיות שבאחת הסצנות שבה שני הגיבורים נוסעים במכונית בלוס אנג’לס, מופיע שלט חוצות של שומרי הגלקסיה? 

גזר הדין: שואה ללבבות עדינים ורכים במיוחד