#אלדן אהרנרייך

[naamarak]

סוף פברואר בסימן הוליווד המוזהבת (או: למה אני קרועה על “יחי הקיסר!” ופחות מתלהבת מ”טרמבו”)

(מתוך קולקציית הכרזות המושלמת של Hero Complex Gallery) 

סרטם החדש של האחים כהן התפרץ בסטפס נלהב אל תוך חיי בשיאה של תקופת מבחנים, איפשהו בין קורס תולדות הקולנוע וקורס המבוא לתיאוריות קולנועיות. התאהבנו ממבט ראשון - הוא חתיך, אינטיליגנטי ושנון, אני סטודנטית לקולנוע שמזדעקת “היי!” כשמתברר שלאחת הדמויות קוראים קרלוטה ואלדז. כמה ימים אחר כך הופיע סרט חדש, גם הוא מתרחש על רקע דיקטטורת האולפנים של הוליווד בשנות ה-40 וה-50, ולמרות הדימיון הרב ביניהם היה ברור לכל המעורבים שיותר מריבאונד זה לא יהיה. ואם כבר אני זורמת עם ההשוואה הבעייתית משהו שהתחלתי פה, אפשר להגיד ש”יחי הקיסר!” הוא הבחור המגניב והלא לגמרי מושג, בעוד “טרמבו” הוא הטיפוס החיובי שמתאים להביא להורים אבל מי אומר שבאמת בא לך עליו.

“הקיסר!” הוא למעשה יום בחיי אדי מניקס (ג’וש ברולין), המבוסס קלושות על דמות אמיתית מההיסטוריה ההוליוודית. מניקס, בכיר באולפן הקולנוע קפיטול, נדרש לנקות אחרי הכוכבים הסוררים שחתומים בו. האולפן ותעשיית הקולנוע נצבעים בצבעים מרהיבים, כשדמויות משונות ונפלאות לא מפסיקות להופיע מפה ומשם, לפצוח בשירה וריקודים או לדקלם בפאתוס ��קסט מתוסרט או מתוסרט-תוך-תסריטי. אך שימו לב שכוכבי הסרט המצולמים באולפן רחב הידיים אף פעם לא מגיעים אל הקאט בפנים מחייכות מושלמות - תמיד יש איזה מצמוץ מיותר, חמיצות פתאומית או רגע של בלבול. לכל שחקן ושחקנית יש בעיה, קטנה כמו שורה שנשכחה או גדולה כמו תינוק שעלול להיוולד כממזר. אבל בראש דאגותיו של מניקס נמצאת העלמותו של ביירד וויטלוק (ג’ורג’ קלוני), הכוכב הגדול של האולפן שבדיוק מגלם חייל באימפריה הרומית שחייו משתנים בעקבות המפגש עם ישו הנוצרי. החוטפים, חבורת תסריטאים קומניסטים שמאסו בשילוב מסרים סמויים בתסריטיהם ויצאו לפעולה, מכנים את עצמם “העתיד”.

ואם כבר מדברים על תסריטאים קומוניסטים, בואו נדבר על ”טרמבו”, שיעלה מחרתיים בבתי הקולנוע. בריאן קרנסטון מככב בתור דלטון טרמבו, תסריטאי עם רזומה מרשים ואידיאלים נוקשים, שמוצא את עצמו על הכוונת של סנטור מקארת’י וחבורתו. שמישהו ישלח כרטיס (או לפחות טורנט) לסרט הזה לרונן שובל ואבישי עברי בבקשה. מקארת’י עצמו לא מופיע בסרט, אבל הסיפור המדכא של יוצרים ושחקנים שנבעטו מהתעשייה והוקעו חברתית מופיע חושילינג. טרמבו יוצא להגנתם של העובדים הזוטרים וחסרי הזכויות המנוצלים ע”י האולפנים, מקבל הזמנה למשפט ראווה ולבסוף נשלח לכלא אחרי שלא שיתף פעולה. הסרט מלווה אותו מההפגנה שעוררה את זעמם של ציידי המכשפות, דרך הספינים שמציירים אותו ואת חבריו כאויבי האומה, התקופה בכלא והעבודה בחשאי אחרי השחרור, ועד הניצחון הסופי על “הרשימה השחורה”.

 מעניין לשים לב שהכוונות המרקסיסטיות החביבות, שמתפוגגות ב”קיסר!” בנשיפה קלה ומתוך כוונה תחילה, נעלמות גם מ”טרמבו” די מהר. לאחר השחרור של טרמבו וחברו הטוב לואי סי.קיי בתפקיד עצמו (אם להאמין לרמת המשחק שהוא מפגין כאן) הופכים אויביהם, ובראשם הריכלאית המרשעת הדה הופר, לרשעי קומיקס מוגזמים וחסרי השפעה לכאורה. הסרט עובר לעסוק בבעיות בריאות, משפחה ופרנסה, עניינים של התאוששות מטראומה, בעוד העוול ממש לא קרוב לסיום בשלב הזה. כדאי לציין בהקשר הזה שגם “גשר המרגלים” שיפסיד בקרוב את האוסקר עוסק בפטריוטיות האלימה הזו, רק ששם אותו מאבק שהופך את הגיבור לאויב האומה הוא בסיס הסיפור ולא סוג של מגאפין שמוביל אותו למסר החשוב (לא בציניות) על חופש ביטוי. זה איננו סיפור על זכויות עובדים ומהפכה חברתית, זה סיפור על דיכוי של אנשים יצירתיים, עמידים ובעלי השפעה. תכל’ס, הצליח למקארת’י. 

בסרט עצמו יש בו משהו קצת אוקוורד ולא סגור על עצמו, עם כל מיני בעיות קטנוניות יותר או פחות שהצופה צריך להעלים מהן עין. למשל - אם דלטון טרמבו נכנס לכלא ל-11 חודשים בלבד (לא שהסרט עצמו נותן לנו את המידע הזה), איך זה יכול להיות שהבת שלו הפכה תוך פחות משנה מילדה ג’ינג’ית חמודה למתבגרת אל פנינג? ולמה שני החברים שבוגדים באמונו של טרמבו כל כך דומים שרק שעה אחרי היציאה מהאולם הבנתי שאלה שני אנשים שונים? בעיה נוספת, מהותית יותר, היא הדה הופר. הלן מירן מציגה פה גינוני דיווה מוגזמים מהסוג שהתרגלנו לקבל ממריל סטריפ, והטקסטים שלה כתובים באותה רמה של אלגנטיות וקלאסה. 

אגב, כבר ציינתי שגם “יחי הקיסר!” מציג רכילאית סטייל הופר עם כובעים מסוגננים ויד קלה על העט? למעשה, יש בו שתיים, רכילאיות תאומות ששתיהן טילדה סווינטון. בכלל, זה סרט מאוד סימטרי, עם רעיונות ופרסונות שמופיעים גם בעלילת הסרט עצמו וגם בסרטים שבתוך הסרט.  הסרט הזה כל כך מטא כשההקרנה הפסיקה עקב תקלה טכנית בדיוק כשאחת הדמויות הכריזה “להתראות!” עלה חשד סביר שככה הכהנים התכוונו. זה מה שהכי כיף בסרטים שלהם - כל כך קל להרגיש שאני נמצאת בידיים טובות. הסרט החדש לא מאכזב מהבחינה הזו, ומצליח להיות בו זמנית מכעיס ומרנין, ביקורתי ומאוהב, כייפי וחכם, מותח ואוורירי. הכל בסרט הזה די מושלם, לא רק התסריט אלא גם המחוות הקולנועיות שמבוצעות הכי מושלם שאפשר, הצילום, העיצוב, הקצב, הליהוק והמשחק של כל דמות קטנה עד מרכזית. קלוני מעולה כסוג של פיטר פן מאפיר, ג’וש ברולין עוד יותר מעולה כמנהל שעד הרגע האחרון לא ברור אם הוא רואה בעצמו עבד או כוהן דת, ג’ונה היל, סקרלט ג’והנסון וצ’אנינג טייטום מעולים לשבריר שנייה והכי מעולה אלדן אהרנרייך האנונימי למדי, בתור הקאובוי המזמר הובי דויל. 

Hail Caesar! - יחי הקיסר!

ארה”ב 2016, 106 דקות, ביימו ג’ואל ואיתן כהן

��דר הדין: אהבת אמת

Trumbo - טרמבו

ארה”ב 2015, 124 דקות, ביים ג’יי רואץ’

גזר הדין: רחוק ממדהים, אבל די מהנה